סוף העולם
חזרתי הביתה.
ארזתי את הבגדים הרחבים, את הסוודרים העבים, את הצלקות את הפחדים.
לא השארתי את השדים, את המחשבות, את ההתמכרויות. ואולי לא באמת יכולתי
להניח להם. אולי הם חלק ממני. אולי הם אני.
מנקה באובסיסיביות את הדירה בפעם האחרונה. מקרצפת ממרקת לא משאירה
זכר ממני. אוספת את כל שכפולי המפתחות, נועלת את הדלת ומושיטה את כולם
אל הדיירת החדשה.
כבר בדרכי הביתה מתרגלת נשימות, מנסה להפחית את החרדה.
כוכבים מנצנצים לי, דרך משקפיים מרובעים. הירח בוהק לי בלובנו
רוח קרירה נושבת על לחיי, מזכירה לי שיש עוד לאן לשאוף.
עומדת מול פתח הבית. העץ ששטלתי בגינה, בט"ו בשבט כשהייתי ילדה-עומד שם
איתן ויציב.. שורשיו לא נרקבו כמו שורשיי, הוא אפילו פורה ומצמיח פירות.
אני לא פורייה כבר מספר שנים, מי יודע אם אזכה לכך.
כנראה שהעץ הזה אוהב את עצמו, הוא עומד בגינה ואין מעליו שום קורת גג, דבר לא מגן עליו
מפני תופעות החורף הקשה או מפגעי הטבע.. הוא נשאר חזק בשביל עצמו.
לעומת זאת, אני מגיעה הביתה, אל קורת גג שאמורה להגן עליי, אבל השנאה העצמית חזקה
ממני, היא מקלפת שכבה שכבה ממני, הגזע שלי רקוב וחלש, עליו נושרים וענפיו מיואשים..
אמא כמו גנן מסור, מנסה להחיות אותי, משקה ומנקה את סביבתי, אבל הבעיה עמוקה יותר,
והיא מכרסמת בי מלמטה לאט לאט.. עד שאפול ואתפורר ואתמסר אל הטבע.. אל האדמה
החובקת שממנה כולנו בנו ואליה כולנו נשוב.
