חוד החנית
רגשות, דמיונות, מחשבות
בראשי הן באות ועוברות
עצבים שגואים בתוכי
כאבים שגוברים על רוחי
הכאב לשנייה לא פוסק
את חיי בתוכו הוא מוחק
כאב שנמשך ונמשך
יש לו חיים משלו ולרגע לא נח
ואני כבר מיואשת מלבדוק
אין לי כוח לעשות סדר וחוק
מפחדת שאולי באמת הכול בראש
וצריכה להכניס בי רוגע שאת הכאב יכבוש
אז למה זה לא מרגיש לי הגיוני
למה אני רוצה שהכאב יהפוך לחלק ממני
שהוא יהיה ניכר עם קווים ברורים
שלא יאשימו בו אותי ואת עצבי המרים
זה נהפך כבר מזמן לביצה ותרנגולת
והשאיר אותי נתונה בתוך מערבולת
חלשה, כאובה ומובסת
מלאת עצבים, ובחיים מואסת
מה עדיף על פני מה?
כאב מאוכל שגורם למהומה,
או כאב הרעב והחולשה
שגובר על כל כאב, או תחושה?
ראשי עמוס במחשבות שחולפות
לא מניחות לי ואת ידי הן מרפות
סכין חדה נשלפת בכולן
ביכולתה לנעוץ להבה והופ- הכאב נעלם
נכנסת עמוק בבטני הכואבת
חותכת, פוגעת ולסיום מסתובבת.
מה יהיה אחרי? האכפת לי בכלל?
העיקר שלשנייה הכאב מעלי יוקל.
כנראה שכן אכפת מידי
אחרת הייתי עושה זאת ודי
פחדנית שכמותי רק מדמיינת
על הכאב שבתוכי שומרת ומגוננת
ושוב נוסף לו רצון לרצונותיי הרבים
שנמצאים בתוכי ולא מתממשים
ורק גורמים לתסכול ממושך
שתופס לעצמו את כל זמן המסך.
לא יכולה לשאת שיש בי רצונות
רוצה לרצוח אותם בנעיצת חרבות
שלא ארגיש בי כלום
שלא ארצה יותר מאום
מנסה לפרוק מעלי בזה הנאום
אך זה לא עוזר ומצבי נשאר עגום
לא תוכלו לומר 'לא ניסית'
לפרוק את הרגש בדרך חיובית
ניסיתי גם ניסיתי וכעת יותר מעצבן
כי טרם הורדה ממני האבן
ונראה לי שלא תשאיר לי כל ברירה
אלא להקריב את עצמי ללהבי- מטרה
להקיף עצמי בייאוש מדכדך
ולהסיר אותי הצידה מהדרך
