כמה מילים של התחלה
תמיד את אומרת שהרגעים בהם את מחוברת לכאב -הם אלו הכי אמיתיים שלך..אלו שהם הכי מזוקקים, אלו שאת מרגישה שיוצאים לך מהחדרים הקטנים והנעולים של הלב…
הרגעים היחידים הקטנים הכמוסים והנדירים, שאת מעיזה להוריד את המסיכה שלך. היפה הזו עם החיוך והאיפור. זו שאת דואגת לחבוש ולהדק לפנים שחלילה לא יבחינו בך,הקטנטונת, מבין הרווחים..
שלא יבחינו בנערה ההיא שסוחבת על הכתפיים שק מלא בעצבות ואכזבות.. פצעים ומכואבות..חרדות ונטישות.. שנאה עצמית בגודל הר וערך עצמי בגודל של חצי ציפורן..זו שמרגישה ריקה כמו בור גדול וחלול. זו שמרגישה שקופה כמו אויר(אבל מאלה המזוהמים). זו שהדבר היחיד שהכי הכי רצתה בעולם הוא פשוט לקבל ולהרגיש אהבה..בלי שתצטרך להיות שום כלום אלא פשוט היא עצמה בלי המסיכה..
זו שפוחדת פחד תהומי מהלבד, אבל אפילו ברגעי הביחד המסיכה נדבקת לה לעיניים ולאוזניים ולשפתיים ולא נותנת לה להרגיש שום דבר מלבדו…
והיא כבר לא יודעת להרגיש. לא מסוגלת..המסכה דבוקה אליה כבר חזק מדי וכבר נהיה לה חם וקשה לה לנשום אבל היא מסרבת לרדת…..אז היא פשוט רוב הזמן שם. תושבת קבע. מעטרת אותה והיא כבר מתחילה לקבל מעין צורה כזו של בובת ראווה….חלולה ומבריקה..מושלמת,ריקה..קפואה,דקיקה..עומדת לבד בחלון והדבר היחיד שחושבים עליה זה כמה היא יפה..
אף אחד לא מעלה על דעתו בכלל- שמאחורי הבובה.. מאחורי המסכה.. יושבת בשקט הילדה הקטנה השמנמונת בת ה12..הרגישה, החרדתית, חסרת הביטחון, הדחויה.. שכבר מגיל כלכך צעיר שכזה הרגישה שהיא חייבת חייבת להידמות לבובות ראווה היפות שהיא רואה בחלונות.. עם הבגדים היפים הצמודים והחיוך הזוהר התמידי..חייבת להיות רזה ויפה ומושלמת כי רק ככה יפסיקו לצחוק ולהתנכר לה..ואולי יתחילו לקבל ולאהוב אותה.
ולמרות שהיא אוהבת אוכל..והוא לה חבר אמיתי כבר מהגיל הזה…היא בוחרת להיפרד כאויבים. מורידה כמויות ומתחילה ספורט… והכמויות קטנות והפעילויות גדלות..וההקאות גם מצטרפות ומניפות דגל ששומר על מקומו בגאווה שנים רבות קדימה..
ופתאום היא מסתכלת במראה ורואה את עצמה גדולה כפליים ממה שהייתה, אך כולם סביבה דואגים ולא מבינים איך העלימה ככה את עצמה…
והיום,
אחרי כמעט 11 שנים..3 מרפאות,5 פסיכיאטרים..5 מטפלות ומטפל..שני אישפוזים..
ומחלה אחת שעוד חיה נושמת ופועמת-
אני מתחילה להוריד בפניכם את המסיכה שלי……
רואים משהו?
