בודדה במערכה

רעש, געש מהומה

חיים ומוות במלחמה

כאבי הגוף והנשמה

לפעמים זקוקים להנשמה

הכול מתנקז לבית אחד

בית שבו כולם ביחד 

אך כל אחד כ"כ לבד

בית רפואה לחולים הוא מיועד

רופאים מתרוצצים מפה לשם

אחיות שמזמן לא חובשות את הכובע הלבן

לא רחמניות, לא קשובות אל העם

אפילו להסתכל בך אין להן זמן…

שוכבת אבודה, בודדת במערכה

חלקם כאובים, וחלקם עסוקים במלאכה

נושאת עימי את כאבי, קצת בוכה

למי בכלל אכפת ממני, אני רק דף בגיליון ההערכה

כאב גדול, עצום, חזק

כאב שאת חרדות הנפש מחק

והוא כאן כדי שארגיש אותו רק

ואתן לו את היחס שאליו הוא נזקק

אך במהומת חדר המיון

לא יכולים לתת לו קיום

מזרק נשלף במלוא האיום

להשתיק הכאב לתת לו סיום

ואט אט הכאב מתעמעם

הגוף נחלש מתעייף מלהגן

נותן לחומר להשפיע, לסמם

אין כאן רגש, או לב מחמם

הכאב כנראה חזק מספיק

כדי שאותי יצטרכו משם להזניק

לאשפוז ולבירור מעיק

כאסירה בבית חולים עד לסגירת התיק

וברגע שהכאב מעט נרגע

ומשכך הכאבים בו נגע

מיד מתחילה שוב החגיגה

זו שנעלמה עם תחילת המצוקה

כאב אחר, עמוק יותר

כאב של נפש שלא מוותר

ולא נעלם, רק הסתתר

החרדה שלופתת ומתערבבת עם הכאב האחר

ואני מעדיפה שהכאב החזק שוב עלי ישתלט

ולא ייתן לחרדה מקום להתבלט

שוכחת שלפני רגע רציתי לתת לו גט

ולא יכולתי לסבול עוד שנייה של כאב מבעת

בדיקות, שאלות חקירה ראשונות

אחריהן משתרר שקט והתעלמויות

חוסר סובלנות, כלפי התלונות

התלחשויות מסביבי שמעלות דמיונות

מילה פה מילה שם

נזרקות המילים לחלל העולם

שולחות חיציהן אל גופי הנלחם

פוגעות פגעיהן וליבי שותת דם

הלו, אני נמצאת כאן

יש לי לב בשר ודם

מי שמכם למלכי העולם

אז מה אם זו ממלכתכם כאן

אני לא רק חולה עם בגדי אסיר

ושם במדבקה על מיטה ליד קיר

ומונחים רפואיים שרצים למכביר

היי זו אני, נלחץ ידיים? נעים להכיר

אך ידי המושטת נשארת באוויר

לא רוצים בי כאדם להכיר

ממשיכים להסתודד במונחים שלא אכיר

ולתת לי הרגשה של פושע שנהיה אסיר

אני באמצע החדר, אך בודדה במערכה

מסביבי נחירות, אנחות, ומשיכות שמיכה

כואבת, מתוסכלת, רוצה רק לישון במנוחה

לא להרגיש שאני עליהם למועקה

מסתובבת מצד לצד

מחפשת תנוחה שפחות תכאב

כאבי הגוף והנפש משתלטים עלי באופן חד

לא נותנים לי מנוחה לרגע אחד

כל כך הרבה סבל, בבית אחד

ועם כל זה שולטת תחושת הלבד

ורק בגיליון נרשם המדד

נתון לעיניהם של ה"שולטים" בלבד

ודי כבר נמאס,

כמה אפשר להרגיש נתונה למרמס

כמה אפשר לכאוב ולצפות למעט יחס

ולא להרגיש פגועה ומלאת כעס

רוצה לחזור למקום המוכר

שנותן לי פינה ורואה בי אדם יקר

ולא מתייחס אלי באופן מנוכר

ומקשיב בסבלנות לכאביי וסבלי המר

רוצה לחזור הביתה לקונכייה

לכאוב עם עצמי כמו שהיה

ולא לשחרר שוב את גופי לרפואה

שרק רואה בי חולת אנורקסיה