שמרי נפשך
אז כן..אחרי הרבה שנים, את מצליחה לשמר לאורך זמן את ההישג הזה של משקל תקין… כבר לא ניכרים החולי,ההפחתה והכאב על כל רמח אברייך..את ביעד משקלי שהיה אמור להביא איתו סיכוי ליעד נפשי..אבל זה רחוק מלהיות מציאות. אז מה בכלל הטעם ביציבות משקלית אם הנפש שלך נותרה קטנה,חלשה,שבירה ומצומקת…הנפש היא האנורקטית המובהקת. נפש שזועקת שהיא זקוקה דחוף להזנה..נפש שמתקיימת באי ספיקה.. נפש מעורערת שצריכה איזון.. נפש שלא יודעת מהו מינון. מינון..לא קיים אצלך כלל. לא יודעת להסתפק ולעצור ולא מצליחה לספק לעצמה כלום. זזה על ציר זמן קוטבי של בולמוסים צומות והקאות. חסרת סיפוק בכל קיצון. הרעבה לא עושה אותך מספיק מטוהרת, אכילה לא מכילה לא משנה כמה תדחפי. והקאות כמו מאלחשות את הנפש מהבילבול וחוסר האונים של הסחרור בין הקצוות. רוצה להקיא את הייאוש שלך. את הפחדים שלך. רוצה להקיא כדי להרגיש שהוצאת מעצמך את כל הגועל שמתחולל לך בפנים. אבל איכשהו בלי מתכוון את מוציאה מעצמך החוצה גם דברים אחרים.. חיוניות וחיות, אופטימיות וחלומות, חיבור ואמת.. הכול מהכול צף מולך באסלה ואת מתקשה להוריד את המים.. רוצה להיפרד מהדברים שכואבים וקשים לך מלשאת אבל לא רוצה לאבד את אלו שאת חפצה בהם כלכך.. חייבת ללמוד את הקשיים לבלוע ולעכל ולאפשר לדברים הטובים להיספג ולחלחל.. אבל את לא מאפשרת. הורסת לעצמך כל סיכוי להיות מאושרת. מקיאה החוצה כל סיכוי שלך לשפיות בחיים. מקיאה ומכלה את הנפש הקטנה שלך שכלכך רוצה להחלים.. את כלכך רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאת שומרת עליה.. שמותר לה לאכול כל מה שהיא רוצה כי מגיע לה שיהיה לה טעים..שאם היא תיפול למקומות חשוכים את תחזיקי אותה ותעזרי לה לקום..שאת תתני לה הרגשה שהיא אהובה ומיוחדת כל עוד נשימה באפך…שהיא אף פעם לא לבד כי יש לה את עצמה והיא עולם מדהים ושלם..במקום זה את דוחקת ומנערת אותה רחוק ממך החוצה. ואיתה נאבדת כל יכולת לחוות ולהרגיש….לא בכאב,לא באושר,לא בכלום.. ומה שנשאר זה ריק גדול שתופס את כל המקום. נמאס לך להיות ריקה. אבל את לא יודעת איך זה להשאיר את עצמך בפנים.
