22/2/14

אז הינה אני היום, באותה הנקודה מלפני מספר חודשים.
הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי, לא נתתי צ'אנס אפילו לכדורים הפסיכיאטריים
והדיאטנית? כבר מזמן לא רלוונטית. הוצאתי את עצמי מרשימת ההמתנה לטיפול מרפאתי משולב.
את האוניברסטיה עזבתי מזמן. קשרים חברתיים כבר לא חשובים. 
כן, אני ללא ספק שחררתי את כל הידיים המושטות אליי לעזרה.
אז הינה אני, בחורה בת 21, 
כלואה בהפרעת אכילה, מצבי רוח, דיכאון וחרדות. 
פסיכית, טיפשה שלא שווה כלום.
כי זה כל מה שאני יודעת.  וכן, יכול להיות שזה גם כל מה שאני רוצה.
והתכנון? להמשיך ולטפח את הדמות המופרעת שהיא בעצם אני.
והבלוג הזה? אתם? היחידים שעוד נותרו לי להיאחז… לשחרר, לספר, לשתף… 
וכמו שאני מכירה את עצמי גם זה יימאס עליי בשלב מסוים. ואז? לא יהיה יותר במה להיאחז. 
לא יהיה יותר את מי לשתף.. כי לא יהיה מה לשתף… כי לא יהיה אותי.

ואני באמת לא רוצה לקרוא תגובות. אפילו לא תגובות מרחמות.. זה לא מגיע לי.
אני לא שווה את הרחמים של אף אחד. אני לא שווה את הזמן שאתם מבזבזים עליי.
אני לא שווה.