מתגלגלת
בנקודה הזאת זה מרגיש כאילו התגלגלתי כבר אלפי גלגולים. בתחילת הדרך עוד ניסיתי לנחש מה זה היה שעשיתי בחיים הקודמים שלי שהביא אותי לכאן. אבל עכשיו כבר אין ניסיונות וכבר אין ניחושים. והכאן הזה, הוא חסר הגדרה. הוא לא עונה לזמן, לא עונה למקום, זה רק כאן. הנקודה שרותחת בי. שזורמת כמו חומר חריף בעורקים. משדלת, ומאלחשת. היא כמו מעקצצת ושורפת אותי בו בזמן. והכתפיים שלי ממשיכות ליפול כבדות ושפופות. כל גלגול הוציא את הפרקים מילימטר החוצה ובקרוב הכתפיים ישמטו לחלוטין. אני סוחבת מעלי אלפיים לבנים. כל לבנה היא אלפיים שנים. ואין לאן להשליך אותן. אם אזרוק אותן לים המים יפנו להן את מקומם. אם אשליך אותן מהר העמקים יפנו להן את מקומם. דבר לא יעכל אותן, בשבילי. מלבד כתפי. וכשהן ישמטו, אצטרף.
רשימת התירוצים העבה שהאצבעות שלי כתבו, אבדה. כמו ברוח סערה היא התגלגלה ממני. ואני רדפתי אחריה בצעדים כבדים, מתחמקת בקושי מבורות מים עמוקים בצידי הדרך. עד שהרוח הוכיחה את עצמה חזקה ממני. כמו שקורה בדרך כלל. אם זו הרוח, אם זה הרעש, אם אלה בני האדם. וויתרתי. הרמתי לאוויר ידיים ערומות ונפנפתי בגמלוניות בדגל לבן, משומש באכזריות. ופניתי חזרה למקום ממנו התחלתי. אין לי תירוצים יותר. רק דחפים. עזים. כמו שטפונות. ודחף הוא לא תירוץ. אל תאמינו לעולם לאדם שיכנה את הדחף שלו תירוץ.
בנקודה הזאת זה מרגיש כאילו הנשמה שלי נחבטה מספיק. כאילו היא חיה חיים אחרי חיים אחרי חיים ולא מוצאת מנוח. לא מוצאת מחילה. או לא מוצאת דרך לבקש אותה. וכשהיא לא מבקשת אף אחד לא יכול להענות, כי אף אחד לא יודע. וככה היא ממשיכה להתגלגל הלאה והלאה. עד שיעלה בדעתה לאסוף את כוחותיה, ולבקש עזרה.
נשמתי חזרה אליי וחזרתי להכרה. אני עדיין שכובה בעיניים עצומות. לא יודעת כמה זמן עבר, לא יודעת היכן אני נמצאת. אני יודעת שאני עייפה מלהתגלגל. עייפה מלסחוב חרטות של אלפיים לבנים. עייפה מלפחד להסתכל לבני אדם בעיניים. עייפה. אני מרגישה זרם רותח גולש מעיני במורד לחיי. בעיניים עצומות אני מרימה את עצמי ונעמדת. אני לא אזדקף יותר לעולם, לא אתן לעצמי. אוסיף מעל כל הלבנים את משקל כל הלבבות שנשברו לי. ואולי יום אחד אנסה לטפס שוב. אולי, אם יבהיק בי הרצון, באורח פלא, להרשות לעצמי לעמוד מול עצמי. אבל כרגע, כל שנשאר לי, הוא רק לפקוח עיניים.
