ארוחה משפחתית
ארוחה משפחתית
מה זה מעלה אצלי אינטואיטיבית?
זאת השאלה שנשאלה בקבוצת פסיכודרמה
ושנדון בו באריכות בפעם הבאה.
אצלי זה נושא טעון במיוחד
והעלה בי עצבים ממש מיד
אז איך אני מוצאת עצמי ליד השולחן
ומה עובר לי בראש כמובן?..
ארוחה משפחתית מביאה את השפע
שלי זה מזכיר שאסור לי ואני כמו נחש צפע
צריכה רק חול לאכול
ואסור לי גם לצאת במחול
העניין הוא שאם אני מצליחה לעמוד במשימה
ולאכול רק את מה שאני לי מכינה
אז החסר והריק מורגשים כממש איום
מול השפע שכולם נהנים ממנו בלי נקיפות מצפון
ואם חלילה חטאתי ואבדתי שליטה
וטעמתי רק מעט מהחביתה
או המרק/ הבשר/ הסלט/ העוגה
שמיד אצלי בבטן הופכים לחגיגה
המחשבות תמיד מיד עולות
ואת ההנאה הרגעית ישר מחריבות
ובא לי מהשולחן ישר להתאדות, להיעלם
למה את לא שולטת בעצמך? מהדהד בי הקול באלם
והעצבים ישר גואים בי חזק
וגורמים לי להרגשה של מחנק
ואני שונאת את כולם מסביב לשולחן
למה אי אפשר להתאסף ולפטפט סתם בלי פולחן
בלי להכין סוגים שונים ומגוונים
של אוכל בכל הצבעים והמינים
בלי לנשנש משעמום בלי שימת לב
כי ברגע שהאוכל יסתיים אז העולם ייחרב
וכל נושאי השיחה ייעלמו
כאילו האוכל מביא אותן עימו
למה האוכל מקרב לבבות
ולי הוא רק גורם צרות צרורות?
אני חושבת שצריך לחוקק חוק
לשים לארוחות המשפחתיות סוף
ומי שרוצה להתאסף, מוזמן
רק בלי אוכל על השולחן.
ומה איתכם חברים,
איך אתם מרגישים
כשליד שולן האוכל אתם נפגשים?
אשמח אם תשתפו גם במיחושים
