פורים שמח(?)
להתעורר לבוקר של חג. חג שבמהותו הוא חג שמח.. לדפדף בפייסבוק, לראות איך כולם חיים את החג, איך כולם חיים בכלל. איך הם לבושים בתחפושות יפות ואינם מתביישים לעלות תמונות בכל פוזיציה אפשרית.. איך הם יוצאים לרקוד מבלי לחוש בחוסר נוחות.. איך הם שותים כמצוות החג מבלי לחשבן לקלוריות.
לשבת. לבכות. להתייסר. לאכול מתסכול, להצטער, לרצות למות, לקחת חבילת משלשלים,
להתעורר למחרת, להסתכל מבעד לחלון, בשעה שבע בבוקר, לראות ילדים מלאים שמחת חיים, ילדים שעינייהן נוצצות מלראות תלבושות חג צבעוניות, דמויות מצחיקות… לראות אימאות שמצלמות ומפזזות סביב ילדיהן .. לחשוב על זה שאני לא מתחפשת כבר כמה שנים, לחשוב על זה שככל הנראה גם לא יהיה לי את מי לחפש, כי אין לי מחזור כבר המון זמן, לחשוב על זה שבלי שום קשר לחג המשמח הזה, אני אף פעם לא שמחה. שום דבר לא מצליח לגרום לעייניי לנצנץ ובטח שלא תלבושת צבעונית או סלסלה מלאה במאכלים. הנפש שלי עייפה, וזועקת.. וכבר אין לה כוח לשמוח מהדברים הקטנים, הם ממש הפכו ללא נראים.
אז הינה עוד פורים עובר… יום של חג עבור כולם, ועוד יום שגרתי של עצב עבורי.. המסכה היחידה שלבשתי בשנים האחרונות הייתה המסכה של "הכל בסדר,תודה" וזה לא שלבשתי אותה ליום אחד, היא תמיד אצלי בהישג יד. כי תמיד עצוב אצלי, ותמיד צריך להסתיר את זה. כי זה די וכבר נמאס מהעצבות הכרונית הזאת, אנשים רוצים לשמוח, אנשים מחפשים לשמוח, אנשים מתחפשים כדי לשמוח. אבל אני לא. זה הרבה זמן שאני לא… בסדר.. מתרגלים.. קצת כואב.. אבל זה מה שיש…
שיהיה לכם פורים שמח. ובכלל, שתשמחו.. תמיד, שלא תצטרכו ללבוש מסכות מלבד בחג, שתרגישו בנוח להיות אתם.
האיפור הכי יפה הוא החיוך שלכם, תשמרו עליו..
