תמונת מצב
נשארתי לבד..מעט האנשים שעוד נותרו לי גם מאסו בי ועזבו. והלבד הזה הוא האויב הכי נוראי וגדול שלי. אך הוא גם איכשהו האובייקט הכי יציב בחיים שלי. הוא לא נוטש אותי. יושב לידי בחושך ומחבק אותי חזק כלכך עד שקשה לי לנשום. אני בוכה, רק בוכה, מתחננת אליו שילך מפה..שיתן למגע וחיבוק אנושי להחליף את מקומו.. אבל הוא לא מרפה ואני נותרת שרק הוא קיים לצידי. חי וקיים בועט ונוכח לחלוטין.
פוקחת את העיניים בבוקר ורק מחכה שהוא יגמר. רק רוצה לישון כל היום כי בחלומות עוד יש לי חיים. בחלומות שלי אוהבים אותי. בחלומות שלי אני מחייכת..בחלומות שלי אני שמחה וחיה וצוחקת..בריאה ומאושרת. אבל כשנפתחות העיניים בבוקר רק חושך שחור מולן. ואפילו הדמעות הבלתי פוסקות לא מצליחות לטשטש אותו.
שלושה ימים כבר שאני לא אוכלת במהלך היום, ורק בערב נתקפת ברעב ומזמינה משהו טעים ממסעדה ומתנחמת בכמויות של אוכל טעים. כשאני אוכלת וטעים לי אני לא חושבת על כלום. כשאני אוכלת וטעים לי אז הלבד קצת פחות חונק. כמובן שהאוכל לא נשאר בגוף וכשהוא עוזב אותי הלבד החוזר ואני נותרת כמו תמיד ריקה ובאי ספיקה. ורק בוכה ובוכה.
מחר על הבוקר יש לי טיפול ואני תוהה אם לספר על ההתקף המשוגע שהיה לי לקחת עשרה אקמול לפני יומיים ולסיים את הסיפור. ברור שהייתי פחדנית ודאגתי להקיא את הכול, כי אפילו למות כמו שצריך אני לא יכולה. מה היא כבר תגיד, הרי על אישפוז כבר המליצה ובכל מקרה גם היא נועדת לעזוב אותי בקרוב. ושוב נדבר על הדיכאון והלבד.. ושוב אני אכנס לאימה מהשתיקות.. ושוב ברגע שארגיש שאני מתחילה קצת להרגיש הקלה זה יהיה הרגע שהיא תגיד שהזמן תם.
מה הטעם. אין טעם לכלום. חבל שאני כזאת פחדנית.
