דרוש אומץ לביעור החמץ

פגישה אחרונה בקבוצת הפסיכודרמה

לחלקינו מהווה עוד שלב בדרך להחלמה

הפעם בסימן פרידה והשלכה

הפח מוכן באמצע, מתחילים במלאכה

ממה אני רוצה להיפרד

שלא יהיה חלק ממני לעולם ועד

הפחד, הפחד שהפך להיות אני

שאת הדרך להחלמה מונע ממני

הפחד מלעלות במשקל

הפחד משינוי לא קל

הפחד מהאוכל, מהנאה, מארוחה

ואיתו מגיע הפחד מלהשליך- איזו מבוכה

האם אני רואה עצמי ללא אותו הפחד?

האם אני באמת מוכנה להיפרד ממנו לעד?

אולי ממשהו אחר אוכל להיפרד?

אבל הפחד מהפרידה ממשיך בי להתמרד

וכל אחת מהבנות, נפרדת משליכה

חלק מהמחלה שלא תורם להצלחה

אשמה, פנטזיה,  בולימיה מסריחה

ואני מקשיבה, מקנאה ומתמלאת במבוכה

שוב מגיע תורי, אולי הפעם

אצליח גם אני להשליך ממני משהו בזעם

את הביקורתיות שבי, עולה לי רעיון

אך גם הוא יורד מהר לטמיון

'אפילו מהכאב והסבל הפיזי,

לא תרצי להיפרד, לא תעיזי?!'

שואלת אחת הבנות בתמיהה

ומצליחה לשאוב אותי לעומק הבעיה…

וזהו, פספסתי את האופציה

להשליך בעיה היישר לאופוזיציה

כן, קשה עלי הפרידה

לא מצליחה לראות עצמי שלא במעידה

לא יכולה לדמיין אותי בלי כאב

בלי פחד עמוק בלב

בלי שיפוטיות, בלי ביקורת

מוכנה להיפרד רק מהתאווה שאת חיי ממררת.

מרגישה פספוס, עמוק בתוך החולי וההפרעה

בלי יכולת לשחרר מעט ולו לשעה

מחזיקה אצלי חזק את כל הקצוות

ונותנת הרגשה שכלו כל התקוות..