מתביישים

בעולם שלנו, נו אתם יודעים אלה שסובלים מחרדה ודיכאון, לא ברור האם השפיות היא זמנית, או החרדה והדיכאון הן כאן באופן זמני, בשלב זה לא נראה שהן מתכננות לעזוב.

  לא ברור לי מתי הפכנו לחברה שכזו, חברה שבה רגישות, פגיעות ופחד הן חולשות שצריך להסתיר, כאשר אתה חש בהן אתה עצמך צריך להסתתר, לגלוש לאיזה אתר, לעיתים בשמך האמיתי, ולעיתים בשם אחר לחלוטין. הכל בכדי לכתוב את מה שאתה באמת חושב, מרגיש ומאמין בו. 

פעם לפני מאות ואלפי שנים (תקראו בספרי ההיסטוריה), שאדם לקה בדיכאון (אז כמובן כינו את זה בשמות אחרים), היו מחליטים זקני השבט לעשות לכבודו מסיבה גדולה, במהלכה השבט כולו היה צריך להתגייס למען החבר האחר, ולעזור לו לגרש את השד הנורא שאחז בגופו, כך השבט הפגין תמיכה וככל הנראה לעיתים קרובות זה עזר. 

מאז, חלפו מאות שנים, והחברה הנאורה החליטה לוותר על התמיכה והמסיבה, ולהפוך את ההיסטריה (אז חרדה), והדיכאון למחלות מדבקות, בשם ההתקדמות, את אלו שלקו בחרדה ודיכאון (שזכתה לכינויים רבים לאורך התפתחות התאוריות הפסיכולוגיות), הציבו במקום במעגל התמיכה של השבט, על קרוסלה גדולה (לבד בחושך כן, כן זה אמיתי ) וזאת לצורך סיבובו המהיר של הגוף עד אשר המחלה תצא ממנו, בתרבויות אחרות  היו מנסים להוציא את המחלה באמצעות התעללות בגוף החולה, או בידודו בצינוק. 

בשם הקדמה,  ועם התאוריות הפסיכולוגיות החדשות, נוצרו חדרים סגורים במרפאות, בהן המטופל היה מגיע למטפל (פסיכולוג) ובאמצעות שיחות ושיטות שונות היה מנסה האדם הזה לתמוך במצבו של החולה. לפני פחות משני עשורים,  אלו שהיו מגלים כי הם נפגשים עם מטפל היו מוחרמים ממעגלים חברתיים, ולעיתים קרובות מאבדים את עבודתם. 

כנראה שהטבע תמיד ינצח, וכך הגיעו התרופות והסמים השונים, והכל במטרה שלא נהיה חלשים, רגישים, פגיעים, ומפוחדים. גם בימים אלו כאשר  החרדה והדיכאון מכונים על ידי מומחים בעולם כמגפה של התרבות המערבית, אנו נאלצים להסתתר מבושה חברתית. כשהייתי ילד קטן, למדתי שפגיעות, רגישות, עצבות, ופחד הן כולן תחושות שמבדילות בין האדם לחיות הפרא חסרות הרסן והרחמים, הן אלו שהופכים אותנו לאנושיים.

כל אלו שלרגע חושבים, שאנחנו לא חלשים, מוזמנים לעצור את הקריאה, לעזוב את המחשב, להיכנס לחדר האמבטיה ולהציץ במראה,  ולחשוב שוב.

אני מתבייש שאני מרגיש חלש, ואני מתבייש שאני צריך להסתתר.