קטע מתוך יומני האישי

נובמבר 2006,

"מה אני שונאת בעצמי:

ירכיים, שיניים, בטן, מותניים, אף, כפות רגליים. אני גם שונאת את החוסר ביטחון שלי, הערכה עצמית נמוכה, לא חופשייה, סגורה, מופנמת, ביישנית, שקטה, מתייחסת למה שאנשים אומרים עליי ויותר מידי רגישה..

מה אני אוהבת בעצמי:

שיער, עיניים, שפתיים, חזה, אני גם אוהבת שאני שקטה, מחושבת, חכמה, יודעת להגיד לא! יודעת להקשיב ולתת עצות, מנקה טוב, מבשלת טוב ויודעת לאהוב.

מה עוצר בעדי לצאת מההפרעת אכילה שלי: הפחד להשמין, להרגיש עוד יותר חוסר ביטחון, להרגיש לא טוב עם עצמי, לחשוב שאני שמנה. הפחד מלאבד שליטה על עצמי, מה יגידו עלי, שלא יעריכו אותי מספיק..

אי אפשר לצאת מהמחלה הזאת, זה הדבר הכי קשה שניסיתי בחיי, יותר מללמוד לבגרויות בהיסטוריה ומתמטיקה. איך למען השם יוצאים מזה?! בא לי רק לצאת ולהיות ילדה נורמלית כמו כולם עם שמחת חיים כמו פעם, בלי דיאטנית, פסיכיאטרית, כדורים, פסיכולוגית, קאוצרית, נידנודים מכול יצור חי שאומר לי מה ומתי לאכול.. נימאס לי לחשוב כל הזמן על האוכל וכמה קלוריות זה ואם זה משמין ומה יש בזה ואם אין בזה הרבה שמן, להתמודד אם "מאכלים אסורים" שאני אוסרת על עצמי לאכול (כמו שוקולד ועוגות..). אני כן רוצה לאכול רק אני לא מרשה לעצמי.. נימאס לי מלחשוב גם כל הזמן על עצמי, אני כבר מרגישה אנוכית ואגואיסטית שחושבת רק על עצמה.. כמה אני שמנה ואיפה יש לי צלוליטיס, והאם השיער והפנים שלי בסדר, אם אני ניראת טוב.. למרות שגם אם יגידו לי שאני ניראת "פצצה" אני אף – פעם לא באמת ירגיש ככה..נימאס לי גם מרגשות האשמה שלי, אני מרגישה כל כך אשמה בזה שאמא ואבא כבר מיואשים ממני וחסרי אונים, ולא יודעים כבר מה לעשות איתי, וכמה שזה עושה להם רע.. פשוט החיים שלי מתבססים אך ורק על אוכל ומחשבות על אוכל ודייי נימאס לי מהחרא הזה, נימאס לי שיגידו לי כמה אני רזה וניראת רע, נימאס לי ששואלים אותי למה אני לא אוכלת והכי נימאס לי שמחריכים אותי לאכול!! 

אולי אני בעצם לא צריכה לחיות, אולי אין לי מקום בעולם הזה, גם מי צריך ילדה עם בעיות אכילה, שכול הזמן מדברת וחושבת על עצמה ועל אוכל? ותכלס, אם אני לא יהיה, יהיה לכולם נחת, להורים שלי שלא יצטרכו יותר לדאוג ולחשוש לשלומי ולבריאותי, להשגיח עלי, להתייאש ממני לבכות בגללי.. אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם המחשבות האלו עכשיו, מה שבטוח שמשהו אני יעשה!!

החוסר אונים הזה שהרגשתי, המחשבות שסחבתי עם עצמי, הכעס והשנאה העצמית, המבוכה מאנשים, תחושת האכזבה אל מול ההורים שלי ואחיותי הקטנות, העיוות המחשבתי שהיה לי, כמו לעמוד מול המראה ולראות נערה שמנה ומכוערת (על אף שהייתי מתחת ל – 42 ק"ג) והקול הזה בראש שאומר לי כל מיני דברים – אני זוכרת שאז חשבתי שהמקום שבו אני נימצאת זה המקום היחיד שבו אני בשליטה היום אני מבינה שממש טעיתי! אני הייתי הנשלטת ע"י גופי.

האם גם אתם הרגשתם או עדיין מרגישים כמו שאני הרגשתי? מה שנאתם בעצמכם? אך גם מה אהבתם בעצמכם? למה בעצם אתם לא מצליחים לצאת מזה? מה הרגשות שאתם מרגישים? מה הקול הפנימי הזה בראש אומר לכם?

אשמח לשמוע אתכם, מה אתם חושבים :))