רשימת מכולת

ניסיתי לחשוב עם עצמי למה בעצם אני מנסה כל כך להימנע מאישפוז… האם זה רק בגלל שאני לא באמת רוצה להיפטר מהאנורקסיה שלי?

אין מצב. 

אני אדם רציונאלי רוב הזמן. אין מצב שההימנעות שלי מאשפוז היא רק בגלל שאני רוצה להישאר חולה. זה לא מתאים לי.

אז התחלתי לחשוב ולחשוב והחלטתי כמו כל חיי להכין עוד רשימה.

אבל הפעם הרשימה הכי קשה שהכנתי בחיי. הרשימה שתגרום לי להתמודד לרגע עם כל האשפוזים שעברתי.

רשימת חוויות. מה החוויות החיוביות שעברתי באשפוזים הרבים של עברי ומהן החוויות הפחות נעימות.

ואני יושבת עם העט, מחליטה להתחיל מהצד האופטימי:

החוויות החיוביות שלי מאשפוזים פסיכיאטרים:

1. הכרתי צוות מדהים בכל אחד מהמקומות שהייתי בהם

2. הכרתי בנות מדהימות שהיו לי לחברות אמת ברגעים הכי קשים בהם אף אחד לא העז לעמוד לצידי

3. קיבלתי חופש מהחיים האמיתיים בחוץ

4. קיבלתי תשומת לב

5. הייתה אחות באחד האשפוזים שדאגה לחבק אותי חיבוק דב בכל פעם שהגיעה למשמרת. אלוהים כמה זה חסר לי.

6. נתקעתי…

באמת שלא מצליחה לחשוב על עוד משהו.. אבל אולי זה רק "בלוק יצירתי".. אנסה לעבור לרשימה השנייה וכשאתקע שם אחזור חזרה לרשימה האופטימית שלי!

אז חוויות פחות נעימות שעברתי באשפוזים הרבים שלי:

1. בלעתי מיליוני כדורים, בסדרות של מאות רק כדי לנסוע באמבולנס לשטיפת קיבה ולצאת לרגע מהאשפוז.

2. נאנסתי במקלחת 

3. הוטרדתי מינית על ידי איש צוות

4. הייתי קשורה למיטה למשך יותר מ-72 שעות (מלאה בקיא, דם ושתן של עצמי)

5. כשפגעתי בעצמי הצוות התעצבן עליי והחליט שהתגובה הראויה לכך היא לשפוך אלכוהול על פצעיי המדממים

6. הייתי מסוממת כל הזמן (כי עדיף ילדה מסוממת על ילדה שבוכה)

7. סגרו אותי יותר מ-5 פעמים בחדר מזרונים (החדר בו ברגע שהדלת נסגרת אתה כבר לא רואה אותה, תקוע בין קירות מזרונים, מאבד את שפיותך)

8. קילחו אותי תחת מים קפואים 

9. צרחו עליי

10. קיללו אותי

11. לעגו לי

12. שלטו בי

וזהו. באמת שאני לא רוצה יותר להיזכר. 

זה פשוט כואב מידי.

זו רשימה חסרת תכלית.

מכל האשפוזים שלי יצאתי יותר מצולקת מאיך שנכנסתי.

הפכתי לאדם נקמן, כועס, פגוע, פחדן.

הפכתי ללוחמת.

ואין לי מה להתנצל על זה.

אז אולי אני לוחמת כרגע לכיוון הלא נכון.

אבל כאן, בעולם האמיתי, בחוץ, אני אדון לעצמי!

אני מחליטה מתי להדליק סיגריה.

אני מחליטה מתי לאכול.

אני מחליטה מתי להתקלח.

אני מחליטה על עצמי.

אני שולטת בחיי.

כאן בעולם האמיתי לא יפגעו בי יותר.

אז למה?

למה שארצה לוותר על כל זה?

למה שארצה ללכת שוב לאשפוז?

כדי לצאת עוד יותר מצולקת?

מה יישאר ממני אחרי האשפוז הבא?

יישאר משהו בכלל?

הפחד הכי גדול שלי מהאשפוזים האלה הוא שלבסוף אני עלולה לאבד צלם אנוש לחלוטין.

להישאר רק קליפה של עצמי, של מה שפעם הייתי.