אני לא אוכלת את האוכל. האוכל אוכל אותי

האוכל אוכל אותי.

מעכל אותי בעודי בחיים.

ברגע שאני אוכלת אני מרגישה חלשה שוב.

מרגישה שנפלתי לתהום האנושיות.

מרגישה פגיעה.

מרגישה כאחד האדם.

ואני לא רוצה להיות כאחד האדם.

לא רוצה להשתלב.

לא רוצה שיסתכלו עליי כעל "סתם עוד אחת".

אז אני לא אוכלת.

לא רוצה להכניס לגוף שלי משהו שגורם לי לתחושות כל כך קשות.

כל כך פשוט ועם זאת כל כך מסובך.

אני לא אתאשפז שוב.

לעולם.

הספיק לי.

הספיקו לי העליות והירידות.

המלחמות הבלתי פוסקות.

המשחק הזה של מי שולט במי.

הפסקתי לאכול.

הבעיה היא שגם כשאני לא אוכלת האוכל מוצא את דרכו לאכול אותי.

נוגס בי בחלום

מעכל כל פיסת אנושיות שנשארה בי.

ולאט לאט אני מרגישה איך בעבור הזמן לא יישאר ממני דבר.

הגיע הזמן לשים את כל הקלפים על השולחן.

נפלתי שוב למדרון החלקלק הזה בדרך למוות.

וכשאתה נופל לשם אתה חייב שיהיה לך לפחות קצת כח להילחם חזרה.

קצת כח כדי לטפס למעלה.

הבעיה היא שאין בי את הכח הזה.

אז אני נופלת לאט לאט.

מחכה שהמדרון יגמר כבר.

שאמצא את עצמי כבר למטה על קרקע יציבה.

גם אם למרבה הצער הקרקע הזאת היא לא הקרקע שחשבתי.

גם אם הקרעקע הזאת היא אדמה יבשה שתכסה את גופי בשמיכה.

העיקר שתחושת הנפילה התמידית הזו תיעלם.

בכל מחיר.

כי אני לא אוכלת אוכל.

אבל איכשהו הוא מוצא את הדרך לאכול אותי.