הוא שם..
הוא שם…
בכל מקום,
בכל תמונה, בכל סרט, או סתם סרטון
בכל חבר,
או מכר, בכל מילה הוא שם לא עוזב וער
לא מניח לא מרפה,
מחייך מתוכם במלוא הפה.
ואני אבודה וזועקת, צועקת, נשרפת
מקיאה מתוכי את נשמתי המוכתמת,
רק שהזיכרון לא מרפה,
הוא מכה בי כמו גלים בשרשרת .
הוא שם במיטה, שולח ידיים
מנסה ללטף איבר אחד, או שניים
ולמגעו אני משתתקת, משותקת
בעיקר מתנתקת…
וזה לא הוא…
הוא שם בחלום,
של הלילה, או סתם בהקיץ באמצע היום.
כל חיוך, כל אירוע, טלפון, הודעה
הוא שם לא הולך, צלו רק גדל בהתמדה
הוא שם בתוכי… אוחז בי חזק.. 'את אשימה'!
"לא נכון"!!!
לך ממני, שוב רצה להקיא
לא רוצה אף אחד, בעיקר לא את עצמי.
עוצמת עיניים מנסה לדמיין את הים
אך הוא… כן, הוא לא נעלם.
מציצה לרגע בקיא הצף על המים
גם משם הוא שולח לי עיניים
עם חיוך מזורגג.
"הלוואי שתמות", אני לוחשת
ובשנייה הבאה מתחרטת.
ורוצה למות בעצמי ושהכול יעלם ולא יהיה, או היה, או הווה
וגם אם הוא הלך והכל עבר
הוא עדיין שם וחותמו נשאר
מכתים כל דקה, או שניה בחיי
כל בגד , כל איבר
זורע הרס בתוכי, מסביבי…
תוהו ובוהו…
והוא שם… לא מניח, לא מרפה
ושוב הגועל מטפס ועולה לי עד לפה
ומצטרף לתוך המים העכורים,
וחוזר בחזרה להתיישב
במקומו הקבוע בין הקיבה ללב.
צלו כמפלצת, אך נראה הוא כקצפת
טוב ומיטיב, מחייך ומשיב
ואני אבודה…
כולם כאלה, מקסימים, מחייכים
ורוצים בטובה
וכולכם אותו דבר
אני כבר לא מאמינה
אך מה שבעיקר
לעצמי לא אמינה.
כי הוא שם… בכל חיוך שלכם,
בכל מבט, בכל רצון לעזרה
בכל תמונה שמזכירה,
או חיבוק של ההוא את החברה.
אני הדפוקה, אני האשימה,
אני לא יודעת לקרוא את המפה
אין לי דרך לדעת, אם זה חיוך אמתי ואני אשימה,
או שאני רק עוד כלי לביצוע המזימה
וכל עוד הוא שם, אני אשימה.
וכל עוד הוא שם אני מאשימה!
אני אשימה?
הוא שם…
