נס חנוכה -זה תלוי בי

הי יקרים,

לכבוד חג החנוכה, ולקראת הדלקת הנרות החגיגית, בחרתי לחשוף בפניכם קטע מתוך הספר שכתבתי "מחוברת צופן ליזה", פרק 12 "אהבה, פחדים ומה שביניהם", חלק 4 'גורל, האם יש דבר כזה?', חלק 7 'מתחתנים כנגד כל הסיכויים', עמודים  180-205

כמו תמיד בחג החנוכה, רוב בני האדם החוגגים חג זה, וגם אילו שלא, מקווים בתוכי תוכם, בסתר ליבם שיקרה להם איזה נס חנוכה, אפילו נס קטן, 'נסון קטנטנון'. גם כאשר אנו במצב של קושי גדול, גם כאשר אנו מרגישים כמו בתוך 'הכלא של חיינו' וחווים ייאוש מכאב (נפשי ו/או פיסי), תסכול מהמסע ש'קיבלנו' בחיינו, האם נכון הדבר שבפנים עמוק הייתם רוצים שיקרה לכם שינוי לטובה? לשינוי הזה קראתי 'נס חנוכה'.

בפרק הנ"ל אספר על נס החנוכה שקרה לי לפני תשע שנים. אותו נס אשר יצרתי בעצמי. לא חיכיתי וקיויתי שהוא יבוא כך סתם, אלא פעלתי באופן אקטיבי כדי שהוא יקרה.

רוצים גם ליצור ניסים בחייכם?

שימו לב בסוף הקטע, כיצד אנו יכולים ליצור לעצמינו ניסים ולא רק בחנוכה, אלא בכל רגע נתון בחיינו.

נס חנוכה האישי שלי בקטע מתוך הספר: "מחוברת צופן ליזה" (כתבו: פז מושקוביץ ומריאור)

חלק 4: גורל, האם יש כזה דבר?

פז

מקס ואני פנטזנו כיצד אנחנו רוצים שתיראה החתונה שלנו. התלהבנו. תכננו לערוך חתונה סביב קונספט של פסטיבל — לפזר במתחם מיוער וקסום שמצאנו אוהלים אינדיאניים, זוּלות ושולחנות עץ עתיקים. רצינו שכל חברינו המוזיקאים ינגנו על במה מרכזית ולצדם יופיעו זמרים. מקס, שכבר התחתן בעבר, לא רצה לערוך חופה דתית, אז נפגשנו עם רב חילוני שהסכים לחתן אותנו ולערוך את החופה ביום שישי בערב. מה שהיה לנו חשוב זה רק הקידושין בינינו. היו אלו ימים של התרגשות גדולה ושל מחשבות יצירתיות על החתונה. נסענו לחפש אתרים מעניינים שבהם נוכל לערוך את חתונת חלומותינו. חברה יקרה בשם יפה נבו התנדבה להפיק עבורנו את האירוע, והיא ואמא התגייסו לעזור לנו.

באחד הימים קבעתי עם אמא ללכת לחנויות בדיזנגוף ולמדוד שמלות כלה. בזמן שהסתובבנו בין חנויות המעצבים של שמלות הכלה, התחלתי לחוש בכאבי בטן, אבל ניסיתי להתעלם מהם והמשכתי במדידות. לבסוף שיתפתי את אמא בכך שכואבת לי הבטן, ושתינו ניסינו לתלות את הכאב בתירוצים שונים. המשכנו לעוד חנות ועוד חנות, אבל במקום להתלהב ולנבור בין כל השמלות, התחלתי להרגיש שאני מאבדת את כוחותי וחיפשתי רק מקום שבו אוכל לשבת ולנוח. הבטן כאבה לי כל כך עד שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. בשלב מסוים ביקשתי מאמא שנעשה הפסקה. לא יכולתי יותר להסתובב בין החנויות ולהמשיך למדוד שמלות. הייתי חייבת להפסיק את החיפושים. אמא הסכימה עמי. היא הציעה שקודם נלך לאכול ארוחת צהריים ואז לנוח, ושתינו קיווינו שהכאב יעבור. המנוחה הרגיעה מעט את כאבי הבטן.

באותו ערב הפתעתי את מקסי שלי ולקחתי אותו ל"שה רומי" — המסעדה הצרפתית "שלנו" שהיתה ממוקמת במרכזו של רחוב הרצל התל אביבי. אך כבר כשהגיעה המנה הראשונה התחלתי להרגיש שוב את העקצוצים בבטן. לא, הכאב הזה לא חוזר שוב, אמרתי לעצמי. ברגעים הראשונים התעלמתי מהכאבים ככל שיכולתי, אך כשהם הלכו וגברו, התוודיתי בפני מקס. כשהגיעה המנה העיקרית כבר לא יכולתי יותר לחייך, ואבד הטעם להעמיד פנים שאני נהנית. ביקשתי ממקס לחזור הביתה. בדרך התקפלתי כמו עובר והחזקתי את הבטן, וכשהגענו הביתה מיהרתי להכנס למיטה. עוצמת הכאבים גברה והתחלתי לבכות. מה זה הכאבים ההיסטריים האלה? זה לא מתאים לי בעיתוי הזה בחיי, חשבתי. בשלב מסוים הבכי התחלף בצרחות כאב, אך לא הסכמתי ללכת לבית החולים, ומקס, שנותר ער כל הלילה ודאג לי, היה אובד עצות. לפנות בוקר הוא הזעיק את אמא. כשאמא הגיעה ניסינו לשכך את הכאב באמצעות טיפול רייקי והילינג, אבל הכאב לא עבר אלא רק הוסיף להתעצם. אמא ניסתה לשכנע אותי ללכת לחדר המיון שבאיכילוב. אני זוכרת שחשתי פחד. לא רציתי להגיע שוב לבית החולים, אבל לא היתה לי ברירה. הכאב גבר וכבר לא היה לי אוויר, אז הסכמתי ללכת למיון רק כדי לקבל זריקת מורפיום שתאפשר לי לחזור לחיפושי שמלת הכלה שלי.

מחדר המיון נלקחתי באופן בהול לאשפוז — לאינסוף בדיקות אשר גילו גידול בבטני.

המתנתי לניתוח קשה ומורכב להוצאת הגידול מבטני. כל הרופאים הבכירים התכוננו לניתוח הזה.

ימי ההמתנה לניתוח לוו בכאבים עצומים, בדיאליזות ובמאבקים להחדרת מחטים לגופי. לבסוף, כשהאחיות כבר לא מצאו ורידים שבהם יכלו "להשתמש", נאלצתי להחדיר את המחטים בעצמי. למזלי הפכו הכאבים לנסבלים בזכות משככי הכאבים החזקים.

חברים באו לבקר וניגנו לנו בגיטרה. אף שהייתי שרויה באפיסת כוחות, הצלחתי, תחת השפעת התרופות, לשיר איתם. שרתי כדי לחזק את מקס, שלא מש ממיטתי יום ולילה. חיזקנו האחד את השנייה. מקס היה איתי לאורך כל הדרך. הוא לא עזב אותי אפילו לדקה. כשהאחיות לא שמו לב, הוא אפילו ישן איתי באותה מיטה, כשצינורות האינפוזיות והדיאליזה עטפו אותנו וחיברו בינינו.

אמא ואורן באו לבקר לסירוגין, עזרו לנו מדי יום ואף טיפלו בכלב שלנו שר־לי ובחתולים. החתונה נדחתה, החיים עברו למצב "המתנה" (ראו פרק 1, "צופן ליזה", האות "ה" — המתנה באותיות ה"דיאליזה", עמ' 17) — סיטואציה שקל היה להתרסק בה. השאלות והמחשבות בראשי רצו לכל כיוון: מהי המשמעות של הדחייה הזו? איך מתמודדים עם זה עכשיו? האם זה גורל? איך ממשיכים מכאן?

מסביבי היו כולם מודאגים.

הרופאים חששו שמדובר בגידול סרטני. סרטן? לא מספיק כל מה שאני עוברת? ואולם בתוכי ידעתי שלא תהיה לי שום מחלה נוספת מעבר למחלת הכליות. לי זה היה ברור! היה לי הסכם עם אלוהים (עם האקזיסטנס בלשון אנשי הזן, עם היקום הפיזי בלשון המאמנים, עם האנרגיה הקוסמית האינסופית בלשון הרוחניים, עם האנרגיה הקדמונית הראשונית בלשון הסינים, עם הבודהה בלשון הבודהיסטים, עם אל הבריאות בלשון הפוליתאיסטים) שלפיו לא תהיינה לי מחלות נוספות. האמנתי שאלוהים, המלאכים וכל האנרגיות הגבוהות שומרים עלי מפני מחלות נוספות. ברגע שבחרתי להאמין בכך, התנהלתי בהתאם ויצרתי את הגורל שלי…

אבל מהו גורל? מי באמת אחראי לחוויות בחיינו? האם ייתכן שהאמונות שלנו מכתיבות את הגורל? או שמא מכתיב הגורל את האמונות? אולי גם וגם? אולי כמו שאומרים ביהדות: הגורל קבוע מראש ועדיין תמיד הרשות נתונה? האם יש לי השפעה על הגורל שלי ועל מה שקורה לי בחיים? כן. האמונות שלי משפיעות על החוויות בחיי. יתרה מזאת, מבלי לשים לב אנחנו מייצרים לעצמנו את מציאות חיינו בעזרת האמונות שלנו.

לפיכך כדאי שאותן אמונות תהיינה כאלו שפועלות לטובתנו ולא עומדות בדרכנו.

חלק 7 : מתחתנים כנגד כל הסיכויים!

פז

נותרו לנו חודש וחצי כדי לסיים את ההכנות לחתונה. אחרי הניתוח מקס ואני הבנו שה"שבט" שבו אנו חיים ושאליו אנו שייכים הוא העם היהודי. החלטתנו לשנות את דעתנו, ומקונספט של חתונה אלטרנטיבית חילונית עברנו לקונספט שיחבר אותנו לאותו שבט בחתונתנו. התחתנו בחתונה צנועה בבית כנסת הממוקם בישיבה לאמנויות בשדרות רוטשילד בתל אביב. יום החתונה נקבע בחג החנוכה, בנר השני, ומקס הדליק את הנר בחופה. עבורנו החופה היתה מרכז החתונה, וזה מה שייחלנו לעצמנו — נישואים מקודשים ותו לא. הפשטות הקסומה היתה מרגשת מעבר לכל דמיון. מקס ואני בירכנו האחד את השנייה בחופה, ואמא הצטרפה לברכה. אני זוכרת ששרתה מעלינו שכינה, ושהאולם היה מלא בתדרים של אהבה. לאחר החתונה נסענו ברכבת בבגדי החתן והכלה למערה בצפון. הנוסעים בקרון חשבו שהשתגענו, כי מי "מתחפש" בחנוכה?

הספקנו לחגוג יום שלם של ירח דבש ומשם נאלצנו לחזור היישר למחלקת הדיאליזה, לאחר שקיבלתי שיחת טלפון שבה נאמר לי, "תגיעי מהר, אנחנו רוצים לסגור היום מוקדם את המחלקה בגלל החג." לרגע הרגשתי שאני שבויה בתוך כלא, וכמו אסירה נקבעו עבורי אפילו מועדי החתונה וירח הדבש שלי, מבלי שאוכל לבחור.

אני בחרתי למצוא את החופש בתוך הכלא הזה. בחרתי להאמין שלא קיימים קירות שימנעו ממני לנשום בחופשיות, לחשוב בחופשיות ולאהוב בחופשיות. בסופו של דבר גם בכלא הכי סגור ומגביל יש לי את החופש לחשוב, לדבר, לראות, לשמוע, להרגיש ולנשום. זו בחירה שלי. זה תלוי בי. האיש שלי, האהבה שלי ואני הפכנו לשילוש הקדוש שינצח את כל חומות הכלא.

חשבו על סיטואציה בחייכם שבה אתם מרגישים כמו ב"כלא".

על פי "צופן ליזה" אתם כבר יכולים להבין שה"כלא" הזה נמצא רק בראש שלכם, ולכן יש לכם שליטה מלאה עליו. צאו ממנו.

אתם חופשיים לעשות ולהרגיש כל מה שבא לכם.