רגע של לחץ

אני בת 13 ואני בבית חולים..

התעוררתי מהניתוח, מחוברת ל: עירוי, זונדה, טי פי אן, קטטר ועוד כל מיני צינורות.. מטושטשת ממורפיום.. מבלי להבין בכלל שעברתי ניתוח.

לגמרי לבד, אבא בעבודה ואמא(לא יכלה להיות לידי באותו הזמן).. ניסיתי לקרוא לאחות.. למישהו שישמע אותי.. ולמה??

אני יגיד לכם למה?.. הרגשתי שאני ממש חייבת לשירותים לעשות קקי.. ממש הרגשתי לחץ לעשות קקי..

וברוב טובה האחות ניגשה אליי ושואלת אותי איך אני מרגישה? מה נראה לה??.. אני חצי מתה והיא שואלת אותי איך אני מרגישה??

אז אמרתי לה שאני ממש חייבת לשירותים לעשות קקי והיא אומרת לי שאני לא יכולה לעשות קקי מלמטה כי עשו לי שקית סטומה ודרך הבטן יוצא לי קקי..          ברור שלא הבנתי מה היא אמרה כי לא ידעתי מה זה לעזזל סטומה ואיך אפשר לעשות קקי מהבטן.. היא ממש עיצבנה אותי וביקשתי מימנה שתעזור לי לקום ושאני ילך לבד לשירותים.. והיאאא המשיכה להתווכח איתי ולהגיד לי שאני לא יכולה ללכת לבד כי אני אחרי ניתוח אז היא תביא לי סיר מקרטון ואם יש לי קקי אני יעשה בסיר ליד המיטה.. היא אכן הביאה סיר ועזרה לי להתיישב.. איך שהתיישבתי לא יכולתי לנשום כי פתאום הרגשתי כל סיכה וסיכה שהחזיקה לי את הבטן מחוברת.. שלא לדבר על הסטומה שהרגישה כמו אבן על הבטן שלי ולא הבנתי מזה.. אבל אחרי כמה שניות חזרתי לאשתונות שלי ופשוט לא היה איכפת לי כלום רק לעשות קקי ולהשתחרר מהלחץ הזה שהיה לי בבטן.. היא עזרה לי לשבת על הסיר ואני מחכה שיצא משו.. לא יצא כלום.. והיא אומרת לי שהיא תחזיר אותי למיטה ולא הסכמתי כי הרגשתי שעדיין יש לי קקי ואני צריכה להוציא את זה.. מה שיצא היה קריש דם לבן מוזר כזה אבל הרגשתי הקלה אחר כך.. היא החזירה אותי למיטה ועוד פעם מורפיום וטישתוש..

אחרי כמה שעות של שינה.. אבא שלי ליד המיטה.. התעוררתי..