צלקת

להיות בבית חולים כל כך הרבה זמן.. לשמוע אנשים חולים ולראות כל כך הרבה כאב, שלא לדבר על להרגיש אותו.. הזיה!!

לא ממש יכותי לתפקד.. אני כולה בת 13 עם סיכות על הבטן אחרי ניתוח של איזה 6 שעות.. שוכבת במיטה מחוברת לכל כך הרבה צינורות.. אבא שלי לידי מנסה לנחם ולהרגיע אותי.. עוד לא ממש הבנתי מה קרה לי ואיך אני בכלל בחיים..

אחרי כמה שעות ניגשו אליי 2 נשים כאלה נחמדות והציגו את עצמן כנציגות של שקיות סטומה וכל הנילווה בזה.. והתחילו להסביר לי מה זה בכלל סטומה ואיך מתמודדים איתה, הם הסבירו לי שלא אוכל לעשות קקי דרך הרקטום אלה מהבטן(לשקית הסטומה) ואיך אצטרך לשמור על היגיינת המקום סביב המעי החסוף שיוצא מהבטן.. שלא לדבר על להחליף שקיות סטומה ואת מדבקת הבסיס שלה שמתלבשת סביב המעי החסוף בבטן(יבין מי מיביננו יש לו סטומה).. בקיצור.. אין ללבוש יותר חולצות צמודות ואין יותר חיים של ילדה נורמלית בת 13.. באותו שנייה הרגשתי עצבים מאד חזקים בכל הגוף שלי.. האשמתי כמעט את כולם, אפילו את האחות שבאה להחליף לי נוזלים האשמתי.. וככל שהתעצבנתי יותר ככה הכאבים התחזקו והייתי חייבת ללחוץ על הכפתור של המורפיום.. כי אפילו לקום ולברוח מישם לא יכותי.. 

באו הרופאים מאוחר יותר והספיקו להסביר לי שיש לי סיכות לאורך הבטן ושעברתי ניתוח קשה שבו הוציאו לי את כל המעי הגס עם הדלקת בניתוח.. ושבעוד שבוע או שבועיים יוכלו להוריד אותם(את הסיכות) מהבטן.. לפרוטוקול. גם הם עיצבנו אותי!!! 

מה ההיגיוןןןןן שאנייייי הילדה הכי חזקה בעולםםםם תעבור דבר כזה??? זה לא היה הגיונייי!!!!!

יופיי.. אז עברו להם שבועיים של סבל וכאבים ותיסכול בלתי פוסק.. אפילו מקלחת עשיתי עם כיסא גלגלים.. זה היה מטורףף, הרגליים שלי היו נפוחות מאד(כי לא הלכתי עליהם תקופה מאד ארוכה) וכל כמה זמן באה אחות להחליף לי את התחבושת בבטן .. פשוט מראה מגעיל שאין לתאר.. סיכות לאורך הבטן שמחזיקות את החתך הענק שיש לי באמצע.. פשוט הזוייי.. והרבה תרופות משכחות כאבים כולל מורפיום חחח אני חושבת שזו התקופה הכי ארוכה בחיי שהייתי מסטולה..

אחרי השבוע שבועיים האלה באה איזה רופאה והודיע לי שהגיע לשמחתינו הרגע להסיר את הסיכות מהבטן.. ממש צהלתי משמחה(לא באמת.. גם היא עיצבנה אותי) ומה שעבר לי באותו הרגע בראש זה: " אין מצב שאני נותנת לה לגעת בי" ..

היא התחילה לפתוח שקיות עם תחבושת ומספריים מיוחדות להוצעת הסיכות, הכל סטרילי במיוחד.. אמרתי לה שתיתן לי את המספריים ואני יוציא את הסיכות כי אם לא אני אז גם לא היא..!! כמובן שהיא לא הסכימה אז אמרתי לה ללכת מימני והיא ראתה שהתעקשתי אז היא אמרה שהיא תוציא סיכה אחת ואני יראה איך זה, אז הסכמתי, אחרי שהיא הוציאה את הסיכה אמרתי לה שאני רוצה להוציא את השאר לבד והיא הסכימה.. זה היה הרגע הכי מגניב בחיי.. הוצאתי סיכה אחר סיכה  והכל מגעיל ומפחיד באותה מידה.. אבל אני חייבת להודות שזה היה מצחיק.. ראיתי איך הבטן שלי נראתה אחר כך בלי הסיכות ופשוט לא האמנתי..

תאמת.. שעוד לא הצלחתי להבין מה זה?

לחיות עם צלקת..