סוג ב'

למה נכים הם נכים רק אם יש להם כיסא גלגלים?

אני מוכר כנכה נפשי, בעקבות סבל רב בילדות ומחלת נפש שאיתה אני מתמודד. כל פעם לפני שאני מעז לחשוב על לעקוף תור (זה לא שאני מבצע פשע, יש לי את הזכות החוקית המלאה לעשות את זה), אני מת מפחד. אני מת מפחד כי אני הולך על 2 רגליים, אני יכול לרוץ ולקפוץ, הכל אצלי מחובר, "תקין" ו"שלם" (חוץ מהנפש כמובן) וזה בעצם הופך אותי ל"לא נכה", כי נכה זה רק מישהו שיושב על כיסא גלגלים. כי כשפעם אחת שעקפתי תור עם הכרטיס, באה אליי בהתנשאות אישה בורה שהחליטה שאני לא נכה, כי אני "לא נראה כמו נכה". אז מה שיש לי כרטיס כמו לנכה "אמיתי".

משהו ברצינות – אני צריך להגיד כל בוקר תודה. תודה שלא שברתי אף עצם מזה כבר כמה עשרות שנים (להבדיל מאחרים ששברו לא מעט), שהיד שלי לא נקטעה בתאונת עבודה או הרגל, שלא נדקרתי בפיגוע ושלא התפוצצתי ממטען, שלא נחתה עליי רקטה ושלא החלקתי בסופר. בכנות ולא בצחוק, אני מודה על כל זה. אבל אני גם לא מודה באותה העת, כי אני לא שווה ערך. כי אני עוף מוזר, מצד אחד אני "נורמטיבי" לגמרי, מצד שני אני מאוד לא "נורמטיבי". חיצונית, אני נראה כמו כמעט כל אחד בן גילי. פנימית – אני רחוק שנות אור מלהיראות אחד כזה. כי אני לא שייך לאף קבוצה – לא לנכים ולא ל-לא נכים. אולי אם הנפש שלי לא הייתה הרוסה, הייתי יכול לא להחזיק בכרטיס שמאפשר לי לקבל זכות בסיסית שהיא לא עבירה: לא עשיתי שום דבר רע, לא רצחתי אף אחד או אנסתי, לא התעללתי, לא גנבתי – כל חטאי היה שנולדתי ושפגעו בי במהלך השנים. כן יש לי חלק בזה שפגעו בי, חלק שאפשרתי להם להתעלל בי ולפגוע בי, לאנשים שפגשתי בחיי, ולא פיתחתי חוזק נפשי או לא צעקתי מספיק חזק אלא פשוט נכנעתי ונתתי להם להרוס אותי; אבל מעבר לזה: שום דבר רע, מיוזמתי, לא עשיתי. מנגד, אולי אם כן הייתי מתפוצץ ומאבד גף, או מתנייד על כיסא גלגלים, אולי אז הייתי מרגיש טיפה פחות נחות מאיך שאני מרגיש עכשיו.

אולי.