22/07/2018 12:58
כל לילה כשאני לבד עם עצמי מלא מחשבות על העתיד מתחילות לרחף במוח, במיוחד כי ההווה לא הכי ורוד שיש, למעשה הוא יותר שחור מורוד אבל איך אמא אומרת, יש אנשים שלהם גרוע יותר… אני מרגיש כאילו החיים שלי מתקיימים ולא מתקיימים באותה העת, לא משנה כמה אני מנסה לפרוץ את הגבולות, כמה אני מנסה לקחת חלק, כמה אני רוצה משהו מעשי, אני פשוט לא מקבל את זה ולאט לאט אני משלים עם המצב ופשוט שותק כי כמה אפשר להתלונן על המצב…
יש לי תקווה ואין לי תקווה בו זמנית. מצד אחד אני מרגיש שעדיין לא מיציתי הכל, עדיין לא עשיתי מספיק, לא ראיתי ולא שמעתי, לא הרחתי ולא טעמתי, לא הרגשתי את המקסימום שיכולתי, גם אם הספקתי חצי – זה אפילו לא החצי אלא גם לא החצי של החצי. אבל מצד שני, קשה ליצור דברים חדשים כשאפילו הבסיס חסר לך, ובעיקר כשלכולם יש מלא המלצות וטיפים לאיך ואיך ואיך, אבל אף אחד לא רוצה אותך על הגב שלו – כולם רק נותנים רעיונות, אתה תשבור את הראש איך לעשות את הכל לבדך יש מאין.
אני רואה אנשים שהיו חלק מחיי בזמנים אחרים, איך שכולם משתנים, איך שגם אני. איך שהם אנשי משפחה, אנשי עבודה. יש להם חיים, הם לא משחקים עד אחת בלילה משחקי יריות ואין להם כרס קטנה כזאת של יאוש, הם נראים טוב יותר ממני גם כשאני הכי מקפיד שבעולם. קצת צובט בלב שכל החלום שהיה לי בגיל צעיר, שהגיל המבוגר שלי יראה אחרת, נמחק וכבר לא יקרה. אפילו שאני עדיין לא בן 22 בכלל וכולם רק יודעים לומר לי שאני סתם מתבכיין אבל אם בגיל כמעט-22 החיים שלי מעפנים מה ישנה אותם בגיל 30 או בגיל 40, בהנחה שעד אז עדיין לא יהיה לי אומץ מספיק לסיים את חיי?
אני רוצה שינוי, אני נאבק כדי להשיג אותו, ואני פשוט לא מקבל אותו. ונמאס לי כבר להגיד אוף ולדפוק את הראש בלילה בכרית ולבכות, ונמאס לי כבר לקבל "לא" ולומר בנימוס שהכל בסדר בזמן שהכל מתחרב לי ומתפרק לי, נמאס לי לצעוק בלי שאף אחד שבאמת אכפת לו ישמע אותי. נמאס לי לצאת לדייטים כושלים עם בחורות מפונקות ונמאס לי להתחנן למשרות מעפנות ונמאס לי להגיע פעם בחודש לביקורת כששום דבר לא משתנה, נמאס לי שהכל כל כך דפוק ואני לבד.
הרבה דברים חסרים לי עכשיו והלוואי שהיו אבל עד שיהיו כנראה שעדיף להתקלח ולישון, שום דבר טוב לא יצא מלהמשיך לשוטט באינטרנט.
עד הפעם הבאה
