עוד ניתוח של 5 שעות

והינה, אחרי 5 שעות של ניתוח נוסף.. שוב, מתעוררת.. בתקווה שהכל יראה אחרת, אבל זה לא ממש היה ככה.

אני מתושתשת וקוראת לאבא..

"אבא, אבא איפו אתה".. עדיין לא מצליחה לפתוח את העיניים ממש, והוא עונה לי: "אני פה יפה שלי מה את צריכה?"

ירדה לי דמעה, כי לא הרגשתי בשליטה מלאה על הגוף שלי, הרגשתי כאילו משהו לא בסדר עם הלשון, כאילו היא נפוחה ומיחוץ לפה שלי..

אמרתי לו בקושי: "אבא, תכניס לי את הלשון, למה הלשון שלי בחוץ?, אני לא מצליחה להרים את היד.."

והוא אומר לי: "סיגלית, הלשון שלך בסדר גמור ובמקום שהיא צריכה להיות"

האחות באה בדיוק להחליף נוזלים או תרופה כנראה ושמעה שדיברנו וענתה: "הכל בסדר סיגלית את עדיין מתושתשת מהניתוח ועוד שעה בערך תחזרי לעצמך"

אני ממש התעצבנתי כי לא הייתי בשליטה וההרגשה הזאת של החוסר אונים הוציאה אותי מדעתי..

ובאמת.. אחרי שעה הייתי כבר ערה ויחסית בשליטה.., קמתי, הסתכלתי במראה וראיתי שהלשון שלי בסדר גמור חח

כבר לא היה לי איכפת מהזונדה או מהקטטר או מכל הזבל הזה שהיה מחובר לי לגוף כי כבר הייתי רגילה, זה כבר הפך לשיגרה..

מבינים איזה היגיון?

ושוב סיכות על הבטן, ושוב מורפיום ושוב הכל שוב…

העצבים רק התחזקו..

ושוב תקופה של שיקום, עדיין עם סטומה..

אבל היה קצת נחמה בכל הסיטואציה הזאת.. כבר הייתי מלומדת ניסיון..

והרופא אומר: "ברוך ה' סיגלית עברנו את הניתוח בהצלחה.. בעוד כמה חודשים שהגוף שלך יתרגל למבנה החדש שיצרנו בפנים שהוא ה"פאוצ'" נעשה את הניתוח האחרון ונסיים אם כל השישו ושימחו ותחיי חיים רגילים ונורמטיביים לחלוטין"

קיוויתי שאכן הוא צודק.. כי למרות כל זאת אני עדיין ילדה בת 14 שחולמת ורוצה..

המצב במשפחה לא היה קל.. אבל זה כבר לפעם הבאה..