חוסר אונים

כנראה שהצטננתי.

התחלתי להרגיש אתמול ממש רע.

כאב גרון, שיעול, הרגשה שאני בוערת מחום.

אז הלכתי לנוח במיטה. מה הביג דיל?

ובכן..

בחיים לא חשבתי שזה יכול להיות כל כך מסובך..

לקום בקושי מהכיסא (?WTF).

ללכת לחדר.

זה רק 15 צעדים מהסלון (ספרתי).

אבל זה היה גיהנום.

כמובן שקרסתי בדרך. הבהלתי את בן זוגי כהוגן.

הוא היה צריך לעזור לי לקום מהריצפה ולהגיע למיטה.

אז התיישבתי על הקצה וניסיתי לחלוץ נעליים.

בחיים לא תיארתי שזה כזה מסובך.

כולה להוריד את הכפכף מהרגל. מה העניין?

ובכל זאת, זה נמשך דקות ארוכות.

בד"כ אנחנו בועטים את הכפכף מבלי משים.

תנועה קלה וזהו. אבל לא הפעם.

מצאתי את עצמי רועדת מקור, עם כפכף סורר, רגל שלא זזה

וחוסר יכולת להתכופף כדי לחלוץ אותו עם היד.

והלם. פשוט הלם מזה שזה לא מצליח.

בסוף השתמשתי בקב כדי לדחוף את הכפכף ולהוריד אותו מהרגל.

ואז איכשהו התחיל המסע של להכנס למיטה.

סה"כ צריך למשוך את עצמך אחורה ולהישכב.

מה מסובך?

נסו לעשות את זה תוך כדי סחרחורת ורעידות מטורפות.

בין שני חתולים חמודים שמנמנמים כל אחד בקצה אחר ואתה לא רוצה להעיר כדי שלא יבהלו

כי זה עלול להסתיים בביס קטן ברגל..

מיטה כל כך גדולה אבל הרגשתי שאני עוד רגע נופלת ממנה.

ואז לנסות להתכסות..

השמיכה פרושה על המיטה ואני מנסה להיכנס מתחת לשמיכה.

למה זה כל כך מסובך לעזאזל?

לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, צלחתי את המסע איכשהו.

הצלחתי להתכסות. חלקית.

ואז מדדתי חום.

להפתעתי, רק 37.2 שזה כלום.

המדחום מקולקל? אני מקולקלת?

טיפונת הצטננות וכל הגוף משותק?

כל הטררם בשביל לשכב במיטה ולנוח?

ממתי צריך לעשות כזה עניין מסתם הצטננות?

בבוקר לקחתי אקמול אחד וזה עזר.

פתאום חזרתי לתפקד. ללכת.

לשבת ולקום בקלות יחסית.

אבל הפחד, הפחד וההלם עדיין כאן.