שגרה משונה

אני מכריח את עצמי לצאת מהמיטה בבוקר/צהריים ומכריח את עצמי להיכנס אליה בלילה. כשאני קם, זה בטח בגלל שאני יודע ששום דבר חדש ומסעיר לא מחכה לי בחוץ. כשאני הולך לישון, זה בטח בגלל שקשה לי עם המחשבה שעוד יום עבר והכלום שבפנים נשאר. עמוק בפנים, אני יודע שאני ממש לא שונא אדם, והכל היה צריך להיות אחרת. זאת בטח הידיעה הזאת שחותכת את הלב והבשר. מגיל אפס כמעט, יש לי רגישות של חולה סופני. מעניין כמה זמן אני אחזיק ככה מעמד. בינתיים אני נשאר.