אלת הצדק העיוורת

אלת הצדק מתוארת כאישה נאה שעיניה מכוסות והיא נאלצת להכריע מדי יום הכרעות גורליות אבל היא מעולם לא מסתכלת למציאות בעיניים. ככה גם אני, כל חיי התנהלתי כמסומאת באותה מציאות מבלבלת. ועכשיו, עכשיו הגיע הזמן להסיר את הצעיף ולהביט למציאות בעיניים, למראה שממולי. לבחון מקרוב את הצלקות, לגעת בשריטות שהגלידו אבל לעולם לא יחלימו. כשאני מפילה את היד אני מבינה שהגיע הזמן להתמודד עם האמת שאין מפניה מנוס-למרות שאני לא גרמתי לפגיעות שלי, עליי מוטלת החובה להתמודד עם התוצאות הכואבות שלהן, עם תהליך הריפוי המפרך. ההחלמה מכל סוגי הניתוחים, פיזיים כנפשיים, כואבת. הבדידות שהייתי המלווה הקבועה שלי עוד משחר ימיי כעת מניחה את ראשה על כתפי כאומרת לנחמני. גם בתהליך זה אני לבד, תמיד כשכואב לי אני לבד, בין אם זה בתהליך הפגיעה ובין אם זה בתהליך הריפוי. האם אי פעם מישהו עמד עם אלת הצדק ואמר לה "בכל אשר תלכי אלך" ?

שולחים אותה לבד להתמודד עם המציאות המעוות שבני האדם יצרו ואז עוד נוטרים לה שהיא עוצמת עיניים. ואיך לא תעצום את עיניה? הרי בין כה כל הכרעה היא כואבת אז שלפחות לא תראי את הדמעות של האנשים שהרעת להם…