דעיכה
אזהרת קריאה. לא מומלץ.
את לא לוקחת כדורים נגד דיכאון, שואל אותי הרופא בדאגה.
לא. אני לא.
ואני? אני רותחת מתיסכול וזעם מעצם השאלה.
לבעיות הפיזיות שלי אין לך פיתרון.
גם לא לכאבים.
אתה יודע שיש לי לפחות חצי שנה לסבול עד שאזכה לבצע את הבדיקה המזעזעת,
עד שיפענחו אותה ועד שתתקבל מסקנה איך לעזור לי.
בינתיים אני תקועה, סובלת ומושפלת.
אז מה אתה מציע?
שאסמם את עצמי בינתיים וככה אסבול פחות?
אולי בכלל המטרה היא להקל על הסביבה.
זה לא כיף לשמוע בנאדם זועק.
הרבה יותר כיף שכולם happy happy.
זה בטח מקל על המערכת וגם מנקה את המצפון.
אבל ברחוב יש סמים טובים יותר אם מחיקת התודעה והאישיות זו המטרה.
היא לא. לא שלי לפחות.
אני לא כזאת.
אלוהים אולי קילל אותי בטרשת, אבל בינתיים מרחם לי על הקופסה.
בינתיים.
אולי.
למיטב ידיעתי הראש עדיין עובד.
או שאולי לא, אבל אין לי דרך לדעת.
הרי אף אחד לא ידווח לי על תוצאות הבדיקה הקוגניגטיבית.
אני לא צד בסיפור.
איך מכל ההקלדות של הרופא על המחשב, יוצא דף סיכום קטן ולא קשור?
זה מה שמותר לי לראות?
שנינו יודעים שהמצב לא טוב.
ראיתי שהקלדת הרבה זמן. מילאת טפסים בהרבה מסכים.
לא יודעת אם שמעת בכלל מה שאמרתי.
או הבנת.
לפי התדפיס לא ממש.
שנינו יודעים שהמערכת קורסת וגם אני יחד איתה.
שניפגש רק בעוד חצי שנה כי אין תורים.
שבטח לא בשביל זה הלכת ללמוד רפואה.
שאני רק עוד כישלון מפואר בשרשרת כישלונות ושזה בכלל לא תלוי בך או בי.
אנחנו רק חלק מפס ייצור.
משרתים את המנגנון.
-
3 תגובות
