החצי המלא של השוטס…
על זיכרון פוטוגני שהפך עורו ושאר ירקות.
היה לי זיכרון פוטוגני. בצבא שירתתי כמדריכת חש"ן. מדריכת טנקים מה שנקרא. אחד השיעורים הבלתי נשכחים היה כשהמדריך בקורס מדריכות החש"ן רצה להדגים לנו את חשיבות הסדר הנכון במערך הלימודים. הוא הקריא סדרה רנדומלית של 20 ספרות. אף בת לא הצליחה לחזור על הסדר כפי שהוקרא.. ואז אני הרמתי את ידי והרסתי לו את הטיעון. חזרתי על הספרות בדיוק באותו הסדר.
הזיכרון לטווח הארוך נותר חד. כל מה שיעזור לי להתקדם לשום מקום נותר לו מאוחסן בנוחות מופלאה במוח שלי. מספרי טלפון של חברות מהתיכון, למשל. הבעיה היא בזיכרון לטווח קצר. וכשאני אומרת "קצר" אני מתכוונת לזיכרון "דג זהב עם אלצהיימר" קצר.
אני מניחה את מפתחות הבית תוך כדי שאלה "מישהו ראה איפההההה מפתחות הבית?" אני עולה למעלה רק כדי לגלות שכבר במדרגות שכחתי מה רציתי בכלל לקחת מלמעלה! וזה קורה… כאילו המוווווןןןןן פעמים. הקטע הכי היסטרי זה כשנכנסים לי באמצע. דוגמה? התארגנתי ליציאה וצעירת השבט שלחה לי הודעת וואטס באמצע ההתארגנות. היות ודחיית סיפוקים היא לא הצד החזק שלי, בפרט כשמדובר בצאצאים, עניתי לה מייד. התפתח דיון, מפה לשם יצאתי עם כל הדברים שאספתי בקפידה רק כדי לגלות שאין לי מפתחות… כמובן שאיבדתי דקות יקרות בחיפוש אחר המפתחות למזלי הם נמצאו צמוד למשהו הכרחי שהייתי צריכה!
החלק הטוב של עניין השכחה? היי! נשארתי רזה!
ברגע שאני צריכה משהו, אני פשוט חוזרת על זה בקול רם עד ש"הגעת ליעד". פרובלם איז, שלאנשים מבחוץ זה נראה מעט… ובכן, תמוה. בעיה שלהם.
-
2 תגובות
