על כלבים ועל חיים בכלל.

בוקר יום שלישי פעמיים וזה. טיול הבוקר עם לאקי שינה מסלול. הפעם אנחנו צועדות לכיוון מגרש האימונים של הכרישים האדומים – הפועל חיפה, קבוצת הכדורגל האהובה, אליה נולדתי ולו מתוקף מקום עבודתה של דודתי, ז"ל, שעבדה בהסתדרות הישנה. הייתה לי ברירה אחרת? .

אני אוהבת את השעות המוקדמות של הבוקר, מעט מכוניות בכביש, כמעט אין אנשים – רק אני, המחשבות שלי ולאקי.

הכביש המוביל למגרש האימונים ריק כמעט. מעט מאוד מכוניות עוברות דרכו. לא רבים מכירים את קיצור הדרך המוביל לצומת קרית אתא, משם לתיכון החברתי שם לומדת הטינאייג'רית שלי. בהמשך הדרך, היכן שמסתיימים הבתים, ישנה חורשת אקליפטוס. בקיץ אני אוהבת להיכנס לתוכה, לגלות חושות ופינות עישון שנוער השכונה, מן הסתם, בנה.

אני אוהבת את החיים שלי בדיוק כמו שהם. לא מתחרטת לרגע על שום החלטה שקיבלתי. סה"כ החיים מחייכים אליי. הנכות שלי לא נראית חיצונית. איך אומרים ילדיי? הכל בראש שלך. תכל'ס. מצד שני, גם בלכתי הם מסוגלים לעמוד בצד הקבר ולומר:  "טוב יאללה, קומי, הכל בראש שלך".