פעם שנייה!

היום שוב רצתי עם לאקי, הפרחחית בתמונה.

איך התחלתי בכלל לרוץ 4 ק"מ מדי בוקר:

זה התחיל בגיוס מספר 2 שלי לגבעתי, גדוד שקד. 8 חודשי מסלול, 35 קילומטרים וכומתה סגולה אחת.  עד היום מהדהד לי בראש המשפט שאמר המ"פ שלו בפגישה עם ההורים: "אל תהיו הורים מתערבים. תהיו הורים מעורבים." החלטתי שאני רוצה להצטרף לטירונים בק"מ האחרונים של סיום המסלול.

התחלתי להתאמן כחצי שנה לפני. זה התחיל עם הליכות מהירות ובאיזה בוקר הרגליים שלי פשוט התחילו לרוץ. לאט לאט גדל המרחק. שני ק"מ מביתי עד לחוף הים של קרית חיים. הפסקה לצורך פעילות על מכשירי הכושר שעל החוף וחזרה הביתה בריצה. סה"כ 4 ק"מ.

כשפניתי למ"פ שלו עם הבקשה שלי להצטרף אליהם בסיום המסלול בעשרת הק"מ האחרונים, הוא הסכים מתוך הנחה שבוודאי יהיו עוד הורים שירצו להשתתף בריצה. אח"כ זה ירד ל-2 ק"מ. בסוף אף הורה, מלבדי, לא היה בקטע של הצטרפות, העניין בוטל וכך נותרתי כשחצי תאוותי בידי.

מאז המשכתי לרוץ מדי בוקר. בקיץ נהגתי להתעורר בארבע בבוקר, לפני שהחום יגיע, בחורף כמעט ולא היו ימים גשומים מדי, וכשהיו, המרתי את הריצה בתרגילי פלאנק.

אפילו בחופשה שלי, בהרודס ים המלח, הקפדתי לרוץ את העליות ולחזור מאוששת ליום חדש.

בדיוק אותו הדבר קרה לי שלשום והיום. הרגליים שלי מתחילות לרוץ מעצמן. 

לכן אני יודעת שאני בכיוון הנכון.  סה"כ הימים נוחים לריצה, כשאני חוזרת הביתה, אני לא מרגישה אפיסת כוחות.  כמו יכולתי יותר.  מחר אגדיל את טווח המרחק בעוד קצת. שבוע לאחר מכן עוד קצת. לאט לאט אני אגיע לטווח הרצוי.  זה הזמן המושלם. 

להתראות בטטת כורסה. שלום לאצנית המוכרת.