סיפור על ילדה מאומצת

הייתי בת שישה שבועות כשאומצתי. מאז שאני זוכרת את עצמי, ידעתי שאני מאומצת כך שמעולם לא הרגשתי צורך לחפש אחר הביולוגיים שלי.  

בהריון השלישי כבר לא היה לי נעים, בתור אחות מוסמכת, לענות לגינקולוג שלי על שאלת: "מחלות תורשתיות במשפחה?" ב"לא רלוונטי", ‏‎אז הלכתי ופתחתי את תיק האימוץ. לא מתוך כוונה להיפגש איתם, אלא יותר מתוך תקווה ששם אמצא את הרקע הרפואי שלהם… מפה לשם, שם האב לא צוין. רק שם האם. כאן כבר הסקרנות התעוררה. ביקשתי להיפגש איתה. 

‏‎נפגשתי איתה במשרד בו התחלתי את ההליך. אישה נמוכה, כלל לא דומות. ברגע הראשון היא עמדה נדהמת: "את דומה לו בדיוק!". הסתבר שהיא הייתה עולה חדשה מגרמניה, נערה בודדה בת 17 בערך, כשפגשה ימאי יווני נוצרי, ששהה עם האוניה שלו כאן, ‏‎התאהבו והתחילו לצאת, עד שהוא הועף אחר כבוד לפני הזמן שהאנייה שלו הייתה אמורה להפליג. פרחח אמיתי. כשגילתה את ההריון, כנראה כבר היה מאוחר מדי בשביל הפלה. למותר לציין שבאותם ימים לא היה דרך לאתר אותו ולבשר על ההריון. ‏‎כך יצא שהנערה הצעירה שהגיעה מגרמניה, ילדה אותי בבי"ח העמק, בעפולה, שם ילדתי את הבת האמצעית שלי.

ישבנו ושוחחנו, היא סיפרה לי שהיא גרושה, סיפרה על משפחתה, הראתה לי תמונות של המשפחה, אימה, ביתה (יש לי חצי אחות, עם שיער כהה מתולתל!) היא קראה, לאימה:" זאת סבתא שלך". בלב עניתי לה:"הסבתא שלי נראתה לגמרי אחרת ויש לי זיכרונות נפלאים ממנה, תודה רבה, באמת!" בין היתר, סיפרה שהיא חולה בטרשת נפוצה. בום. 

אירוני ש‏‎לא דאגתי כששמעתי את זה, כי ‎טרשת נפוצה אינה מחלה תורשתית. הנחתי שזה הסוג הכרוני, כי לא ראו עליה את המחלה. 

לפני ראש השנה, כלומר כשבועיים שלושה לאחר הפגישה איתה, התקשרתי למשרד הרווחה, לבקש את מספר הטלפון שלה. אמנם לא התכוונתי לשמור איתה על קשר, אבל לפחות לאחל לה שנה טובה. (סיפור חייה היה לא קל בלשון המעטה) ‏‎העו"סית ענתה לי. סיפרה שהיא נפטרה לא מכבר. כאילו חיכתה להיפגש עם התינוקת שמסרה לאימוץ לפני שתלך לעולמה. וזהו.