שלא ייגמר לי….

כל הפיד שלי בטוויטר בי לייק: "שייגמר כבר החורף הזה!" ורק אני מצייצת: "שלא ייגמר לי החורף הזה." כמו השיר "שלא ייגמר לי הלילה הזה."מזל שהם יודעים את הסיבה בגללה אני אוהבת את החורף הזה. העוקבים שלי יודעים עליי (כמעט) הכל.  היחסים עם חלק מהנעקבים שלי כבר מזמן חרגו מגבולות הוירטואליות. עם רובם נפגשתי בטוויטאפס, אלו המפגשים בין צייצנים.

כשאני חושבת על הקיץ המתקרב, יש בי רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, אני מתה על הים. אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות ובאגדות, הייתי משוכנעת שבגלגול הקודם הייתי בת ים. כשאני מגיעה לים, ישר אני רצה אל הגלים, חותרת במרץ, נהנית מהטעם המלוח שעל שפתיי.מצד שני, החום בלתי נסבל.

הפיתרון שלי לקונפליקט: מגיעה לים בשעות הפחות חמות, שוחה כחצי שעה עד שעה וחוזרת הביתה עם כוחות מחודשים.אני אוהבת את הים בכל עונה. גם בחורף

אני אוהבת אותו. מגיעה עד לשפת הים, יושבת במכונית וצופה בגלים המתרסקים על החוף. הים הוא גלולת ההרגעה שלי. בחורף, באביב, בסתיו או בקיץ. ועדיין, נאחזת בכל יום חורפי, כמו לוקחת נשימה עמוקה לפני שיכה השרב.