יום רביעי (אמש)

אמש היה טוב אליי. סיימתי את טיפול ה 15,000 בנו טיים, נסעתי לרמי לוי לעשות השלמות. כשאני יוצאת עם הרכב מהחנייה, אני רואה אישה צעירה, ממוצא אתיופי, עומדת על אי התנועה שבכניסה לחנייה עם מיליון שקיות. 

עצרתי לידה, ושאלתי אותה איך היא מתכוננת לחזור הביתה עם כל הקניות. ענתה לי משהו שבאמת לא הבנתי בגלל מבטאה הכבד. 

שאלתי אותה לכתובתה. הסתבר שהיא גרה על גבול המזרחית. בקרייה בה אני גרה. שאלתי אותה אם היא רוצה טרמפ.

הבעה של הכרת תודה מהולה בחוסר אמון למזלה הטוב פשטה על פניה. הכנסנו את כל הקניות למכונית, כשלפתע הגיעה מונית. לפי רמת העצבים של הנהג, הבנתי שהיא הזמינה את המונית. התנצלתי ואמרתי לנהג שהיא שכנה שלי. הוא עדיין המשיך לכעוס על נסיעה של ₪25 שנגזלה ממנו. אולי חשב להרוויח עליה יותר. באמת שאין לי מושג ולא מעניין אותי.

הגענו לכתובתה, עזרתי לה להוריד את כל הקניות, והיא, אסירת תודה, לא הפסיקה לברך אותי. 

לכי תסבירי לה שכשאת נותנת ליקום מבלי לצפות לתמורה את מקבלת פי שניים.

ואכן, באותו יום קיבלתי מייל ממערכת "כמוני", שפוסט בנושא הבלוג שלי יעלה מחר (היום), לכבוד יום האישה הבינלאומי. 

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו היה כמה נפלא הרגשתי כשסייעתי לאותה אישה לחזור לביתה, ועל כך שחסכתי לה הוצאה על מונית. 

יום רביעי פעמיים כי טוב. כזו אני. שוברת מוסכמות סדרתית.