האומץ לקבל מה שאני לא יכולה לשנות

מותר לי להרגיש…

מותר לי לדבר על זה…

אבל באיזשהו שלב אני חייבת להמשיך בחיים.

אז קיבלתי אזה עצה שכן יכולה לרפות אותי מהדיכאון…

לדבר על זה, לבכות ולתת לזמן לעשות את שלו…ויודעים מה? זה עובד. לקבל את הזיכרונות ולא להמציא תירוצים

המציאות הייתה מרה בישבילי מאז שנולדתי. וזה  לא אשמתי ולא באחריותי.

נישארתי מצולקת אבל לפחות אני יכולה להוריד את הפלסטר המפצעים המדדמים ולהבין איך לרפא את עצמי.

להתכחש לעובדה שהילדות שלי הייתה חרא רק כי אמא שלי צועקת שהיא הקריבה הכל למעני ולמען אחי… מצטערת לאכזב אותך אמא אבל הדברים לא הלכו כמו שצריך…

כל משאני זוכרת מהילדות זה שאת לא בסביבה ואני מבלה אצל סבתא רבתא שלי ימים. כן קשישה בת 80 צריכה לשמור עלי וכשכן היית בסביבה צעקת עלי.

וכל מי יגיד שאני צריכה לראות אזה באור חיובי כי למדתי להסתדר לבד שיסתום. לא למדתי  להסתדר לבד, זה השרדות ועכשיו אני לא יכולה לצאת מזה.

כל מהשעשיתי זה לשרוד ואני לא יודעת מה זה לחיות.

נלחמתי על הזכות שלי לחיים מאושרים כשאני לא יודעת מזה אושר באמת.

תמיד על קצות האצבעות שלי ולא יכולה להירגע לרגע.

כשאנשים רוצים להכיר אותי מה אני יכולה לספר על עצמי? כשהרקע שאני באה ממנו שחור.

ולמצואה מישהו יגיד שהוא אף פעם ינטש אותי…זה לעולם לא יקרה. 

אני לא הולכת לתת לכאב שלי אור חיובי, אין שם שום דבר חיובי, בין אם למדתי מזה משהו או לא.

סבלתי, כאבתי וכמה שבכיתי.

אין טעם לסלוח לאנשים שלא מבינים שהם פגעו בך, זה פשוט לדפוק ראש בקיר, אין טעם וזה לא יגרום להרגשה יותר טובה, ניסיתי אזה הרבה מאוד פעמים.