סקס והגלולה הקטנה.

חלפו כמה שבועות טובים מאז הפחתת מינון התרופות ואני מרגישה כל כך טוב שכבר התחלתי להשתעשע במחשבה על שיחת "יחסינו לאן" עם האובאג'יו!

השינוי הכי דרסטי חל לאחר שהעפתי את התרופות נוגדות הדיכאון. ערן ברקוביץ התייחס כאן לנושא ה"סקס וטרשת נפוצה", אני מביאה את הנושא מזווית אחרת. זווית אישית. 

נראה כאילו המרכיב העיקרי בכווווול התרופות האנטי דפרסנטיות נקרא "מיקרוקריסטלין-אתה לא יכול גם לשמוח גם להיות פעיל מינית- צלולוז". 

כמובן שאני מכירה את מנגנון הפעולה של התרופות נוגדות הדיכאון, איינשטיין ספקני שמרים גבה כעת, אבל אתה זוכר שהבלוג הזה נועד להזכיר לך איך להרים את קצוות השפתיים, נכון? 

מפה לשם, כשבוע וחצי מהדחת התרופה האחרונה, הליבידו שלי התעורר לחיים. יחד איתו ועם כווווול החושים שלי, הגיעו התחושות. שמחה, צער, אמפטיה, סימפטיה ושות' או כמו שאני קוראת לזה: לידה מחדש. 

ככל שצפיתי שזה מה שיקרה, לא שיערתי שאחזור לחוות את החיים בעוצמות שהיו לי לפני שאובחנתי.  אני מוצאת את עצמי מתלהבת למראה מקור החסידה המבצבץ ופורח מתוך חרך בבטון! וכן, חוויית המין החזירה אותי לגיל העשרים ומשהו – גם מבחינת פעילות וגם מבחינת הנאה. ככלות הכל, לא לחינם סקס נמצא ברשימת ה ADL. 

אני שבה ומזכירה לכם:  זו בהחלט אינה המלצה גורפת להעיף את מערך התרופות האנטי דפרסנטיות מרשימת התרופות שלכם!  אני, דיכאונית כמו שהאפיפיור יהודי, הורדתי בהדרגה את המינון עם בקרה צמודה של הנוירולוג שלי. התרופות האלה כלולות בפרוטוקול הטיפול של טרשת נפוצה. הן אינן כלולות בפרוטוקול של "אני מכירה את עצמי מספיק טוב בכדי לדעת שאיני זקוקה להן" שלי. 

ולמקרה שלא הייתי ברורה מספיק: 

אל תנסו את זה לבד בבית!