פרפרים מתים
אני הולכת לאורך הכביש הלוהט. החום צורב לי את הלחיים, אני מרגישה את העורף שלי נשרף. כבר איבדתי את אומדן הזמן, האם אני נודדת ימים? חודשים? שנים? כל החיים?
לכל אורך המסע שלי הם מוטלים, שוברים, גוססים, אלפי פרפרים. חלומות שבורים על ימי אביב שהתבדו. הכנפיים העדינות שלהן מרוטות, הגוף בקושי מתרומם לעוד נשימה.
אומרים שהחברה נמדדת לפי מצב החלשים שבה, ומה חלש, עדין, פגיע יותר מפרפר?
אז מה זה אומר עלינו? על זה שאין כבר יותר מקום לחלומות שלנו במקום הלוהט הזה?
