לספר שאני חולה?

השבוע מצאתי את עצמי לראשונה מתמודדת עם הרצון לשתף את הסביבה שלי במחלה. זה לא שאי פעם הכנסתי את עצמי לארון בהגדרה מכוונת.. זה פשוט לא קרה, לא רציתי את המבטים המרחמים או את הסיכוי (גם אם הוא קטן) שהמחלה תפגע ברצון שלי להתקדם בעבודה שלי לתפקידים בכירים יותר. ובכלל, למה זה טוב? איך זה יתרום לי או לסביבה שלי הידיעה על הטרשת? ככה נמנעתי מלשתף. כשחוויתי בעבר התקפים, מצאתי את הדרכים שלא לדבר על זה, לנפנף את זה שאני לא מרגישה טוב. וזה עבד.

אבל דווקא עכשיו, כשאין לי יותר סימנים של זריקות על הגוף, כשאני מרגישה מצוין (טפו טפו), כשאני כבר לא צריכה להסתיר רעידות של היד או צליעה שמורגשת אצל חדי העין.. דווקא עכשיו אני נמלאת בצורך לשתף. אז מצד אחד ישנו אלמנט ההקלה ומצד שני הפחד שאין מזה דרך חזרה.

טרשת נפוצה היא חלק בלתי נפרד ממני. ההסתרה הזו משולה לאבן קטנה שממוקמת לה מתחת לריאות, ממש על הסרעפת ומפריעה לי לנשום. הסוד הזה כנראה שמשרת אותי פחות ופחות ומהווה יותר עול. אז נכון, הצלחתי להעביר את הטרשת לחלק האחורי של התודעה שלי,  להפסיק לתת לה לנהל אותי. אבל עצם ההסתרה, עצם הצורך שלי בשליטה הזו של מה יחשבו עלי, דווקא היא שכובלת אותי.

אז אני מתחבטת בזה עוד קצת, אבל גם אעריך מאוד את חוכמת ההמונים – לספר כבר או להמשיך להסתיר?