הזזתי את מחוגי השעון אחורה –

הגיע מכתב מבט"ל. כל פעם שאני רואה במייל שלי מכתב מהביטוח הלאומי נעשה לי רע. לא משנה מה יהיה תוכן המכתב. עוד לפני שאני פותחת אותו אני מתחילה להרגיש את הפלפיטציות, הדופק נוסק כאילו סיימתי הרגע את מרתון ת"א.

אין לי הסבר לתופעה. לא עשיתי דבר שיצדיק את המחנק שלופת את גרוני. נהפוך הוא – לאחר האשפוז האחרון (השני מאז אובחנתי), שלשלתי את מכתב השחרור לתיבה המיועדת לכך והלכתי. מכתב התשובה שהגיע למייל שלי, ובו שאלות רוטינה (אני מניחה) כמו:"האם את מעוניינת לעבור ועדה רפואית לאחר האשפוז?" זכה להתעלמות מוחלטת מצידי. לפני מספר חודשים נגנב הנייד שלי. את כל התעודות שהיו מצורפים לנייד הגנוב, אשר שימש לי כארנק, חידשתי, פרט לתעודת הנכה.

אני נמנעת מכל פעולה שמצריכה גישה פיזית לבניין. אין לי מושג אם זה בגלל תפיסת המצב הבריאותי שלי כ"בריאה" בעיני עצמי ומכאן בעיני החברה, או בגלל הטראומה של הטופסולוגיה שגורמת לי לסימנים זהים: פלפיטציות, סחרחורת ותחושה שמשהו רע עומד לקרות. 

אז ויתרתי על כרטיס הנכה. 

איך את מכמתת בלבול, דקות של תהייה אודות המקום בו את נמצאת שקורות לפרקים, בעיקר בבקרים לאחוזים? איך מסבירים תחושת התסכול כשאת מושכת ₪600 מהכספומט, נוטלת את כרטיס האשראי ועוזבת את המקום מבלי לקחת את השטרות שיצאו לאחר כמה שניות? את השכחה של דבר שנייה לאחר שאני עולה לקחת אותו? 

אז שלום תסכול, בלבול, שכחה, עצבנות שהגיעו עם המכתב שדורש ממני לאסוף את כל המסמכים מאז הוועדה הרפואית הראשונה והאחרונה שלי שהייתה לפני שנתיים. לכי חפשי מסמכים מאז ועד היום, באמת. לכי תסבירי שעברת מרפאה נוירולוגית, אבל הביקור הקרוב יהיה בפברואר ואני צריכה להמציא את המסמכים תוך 21 יום! 

לוקחת נשימה עמוקה, ומחליטה לעזוב את מטלות איסוף החומרים/מענה על השאלון הצמוד למכתב ליום טוב יותר. 

ככלות הכל – מחר יום חדש.