על דחיית סיפוקים

"ישר את רצה להתבכיין בבלוג" – כעסתי על עצמי. 

"נו, זה בגלל שבסל הבריאות אין ניתוחי השתלת פילטר בין המוח לפה" – ניסיתי להצטדק בפני עצמי "ואת יודעת שדחיית סיפוקים ואני זה כמו מים ושמן…."

שעה אחרי שייללתי כאן על המכתב מבט"ל כבר התהפכתי. קודם כל, יש מצב שאני אוכל לחזור למקצוע שלי – אחות מוסמכת. ובכלל,  ממילא לא השתמשתי בכרטיס הנכה שלי, גם לפני שנגנב….

אבל לא. דחיית סיפוקים זו ממש לא אני. אני קודם יורה, ואח"כ מבררת מי נגד מי. בכלל, כאילו לא מספיק שהפה שלי הוא יישות עצמאית הוא אסרטיבי בנוסף לכך! Heck, אם כבר באחוזי נכות עסקינן, רק עליו הייתי צריכה לקבל 200% נכות! 

אחרי 55 שנים של חיים ביחד, הפסקתי לנסות לחנך אותו. למדתי, אפילו, לחבב אותו. נכון, הוא אומר את מה שהמוח שלי משדר לו ישר לפרצוף, מצד שני, לימדתי אותו לשלוח אנשים לכל הרוחות, אבל בצורה כזאת, שהם יצפו לתחילת המסע… מה שילידי הציוויוליזציה הנורמלים קוראים "טאקט".

בשורה התחתונה – למדתי שזה משחרר, שזה דבר טוב, אפילו מומלץ, לבריאות העצבים מחוסרי המיאלין שלי.

אין יור פייס, טרשת נפוצה!