אויייי לבושה!

המוווווןןןןן זמן לא העליתי פוסט חדש כי התביישתי. 

התביישתי לספר לכם על הוועדה הרפואית. 

הגעתי לבט"ל חדורת מוטיבציה. קומה ראשונה חדר מאה ומשהו, השלט מודיע על וועדה פסיכיאטרית… 

בווווום. 

" מעעעעע קשוווווורררר פסיכיאטרית?"היה ה"שלום" שלי. 

הרופאה ומזכירת הוועדה חייכו.  "מה שלומך? מה עם הדיכאון?"

"הדיכאון היה ואיננו." – עניתי בקוצר רוח. כמעט המשכתי עם "בואי. אני רוצה לראות אותך מפזרת נצנצים אחרי שבועיים של עירוי סטרואידים IV ובלי דיאגנוזה." אבל משהו עצר בעדי. נדיר, אבל קורה שאני מצליחה להשתלט על הפה הגדול שלי.

"ברגע שהייתה אבחנה הדיכאון נעלם והתמקדתי בלעשות לטרשת הנפוצה את המוות. ושתינו יודעות שדיכאון רק מחליש את המערכת החיסונית של הגוף. אז נכון שהפרוטוקול של הטיפול כולל תרופות אנטי דיפרסנטיות, אבל אני דיכאונית כמו שנסראללה יהודי." ומכאן הפה שלי נכנס לתאוצה – "עם כווווול המחקרים על תאי גזע, הרי בסוף ימצאו לזה תרופה."

וזה רק לקט נבחר. יצאתי עם הרגשה לא טובה. 

יומיים לאחר מכן נכנסתי לאזור האישי שלי באתר של בט"ל – חושך בעיניים. ממשיכים עם 100%אבדן כושר השתכרות.

ויש לכך סיבה שקוראים לה, בין יתר התסמינים הפאתופסיכיאטריים שלי, "שאננות מתעתעת". והיא, לפי הרב גוגל, "אחת מתסמיניה של הפרעת המרה, העוזרת להבדיל בינה לבין מחלה אורגנית אמיתית. זהו תסמין המדבר על כך שלעיתים הלוקים בהפרעה זו, מדברים אודות תחלואיהם בשלווה ובאדישות, מבלי להראות את החרדה והפחד הראויים לתחלואים אלו."

מיייי ישמעעעעע יש לי את ה- progressive relapsing! יש לי את ה begnin פור פיטסייק! מההההה לאאאאא הבנת ב"אני ממש ממש רוצה לחזור לעבוד במקצועי!"?

מפה לשם, ישמצב בעתיד הקרוב תשמעו על סינדרום פסיכוטי חדש. על שמי.