התחלה חדשה

אנחנו חוזרים לארץ. זהו משפט קצר שטומן בחובו כל כך הרבה סידורים ומחשבות ודיונים ורגשות וריצות ומאמץ פיסי.

המעבר לא קל. לכולנו. הילדים בני שנה ושלוש נפרדו מעובדות משק הבית שלנו שהיו חלק גדול מעולמם. אנחנו עזבנו עבודות וצריכים להתחיל הכל מחדש בפריפריה.

הבית הגדול והמרווח שהיה לנו בניכר, התחלף בדירה קטנה בקומה שנייה בקיבוץ.

והכל עושים לבד. אין עובדים, אין נהג. רק אנחנו.

אני מגלה שיש בזה משהו טוב, לעשות את הכל לבד בלי להרגיש לא נעים מאדם שתפקידו לטפל בבית ובילדים שלי, שתפקידו להסיע אותי ממקום למקום.

ועם ההרגשה הטובה קיים גם הלם המעבר, המוני הפרטים שיש לחבר לכדי חיים חדשים והגוף אומר את שלו.

אני מתעוררת בוקר אחד ורואה כפול. הכל כפול.

בכל מקום שאני מנסה למקד מבטי, אני רואה שניים מאותו דבר – חפץ, בעל חיים, אדם.

אין אפשרות למקד מבט, אין לי אפשרות להסתכל לאנשים בעיניים, כי אין עין ספציפית שאפשר ללכוד. אני חשה מבוכה ובושה. אני מרגישה שכולם רואים שאני לא מצליחה ליצור קשר עין. איזו דרך להתחיל התחלה חדשה.