העבר יוצר את העתיד

הרגשתם פעם את התחושה הזאת שאתם קרובים כל כך למוות ובכל זאת אתם כבר רגילים לתחושה? שהנה עוד שניה הכאב יחלוף וכבר לא תצטרך לסבול. הרגשתי ככה כל יום בימי ילדותי. נולדתי במשפחה רחוקה ממושלמת. אחותי שנאה אותי ולא הסכימה שאהיה חלק מהמשפחה כי הייתי אחותה החורגת. אבא שלי היה נוקשה כלפי ואמא שלי פחדה להגיד משהו אז היא נמנעה מליצור כל סימפטיה שתגרום לה להתחרט על שהיא לא עושה דבר ורק צופה מהצד. חוויתי התעללות מצד אבא שלי. כל יום הייתי מחכה מול דלת הכניסה לבית, יושבת על הרצפה יודעת שבעוד כמה דקות אבא יחזור מהעבודה וישאל את אמא שלי איך התנהגתי. כל יום זה היה משהו שונה שלא עשיתי נכון. שברתי משהו בטעות, לא סיימתי את האוכל, לא סידרתי את המיטה, נפצעתי או שפשוט העזתי להדליק את הטלוויזיה. הוא היה מכה אותי חזק בגב או לפעמים גם בראש. דוחף אותי על קירות ובועט או פשוט דופק לי אגרופים בפרצוף כדי שאולי אלמד לקח.

יום אחד כל זה נגמר. זה התחיל כמו יום רגיל, הלכתי לגן וישבתי לבד בפינה כמו תמיד כי הייתי ביישנית. פתאום ילד אחד, שאני עדיין זוכרת את שמו למרות שלעולם לא נפגשנו שוב או דיברנו, ניגש אליי והביא לי שרשרת. הוא אמר לי יום הולדת שמח, חייך והלך.  לא ידעתי איך הוא ידע שזה היום או למה הוא הביא לי מתנה בכלל כי לא דיברנו קודם לכן אבל זה עדיין הצליח לעשות לי את היום. חזרתי הביתה שמחה ומחייכת וחשבתי שאולי היום יהיה יום טוב בגלל שזה היום הולדת שלי. אבא שלי חזר מהעבודה. הוא שאל את אמא שלי במטבח הסמוך לסלון איך התנהגתי היום. פתאום הוא ניגש אליי ושאל מאיפה השרשרת. אמרתי לו שמישהו מהגן הביא לי לכבוד היום הולדת. לא ידעתי שזה ירגיז אותו כל כך. הוא הושיט את ידו לעבר השרשרת ואחז בה בחוזקה. התחלתי להרגיש כאב ולאט לאט הרגשתי איך שאני מתחילה להתרומם מהרצפה. הוא הרים אותי מהשרשרת וחנק אותי. העיניים שלי התחילו לרוץ לכל הכיוונים כי לא ידעתי על מה להסתכל. הרגשתי שזהו, הוא יחנוק אותי למוות ולא אצטרך לסבול יותר. התחלתי לאהוב את הרעיון כי תמיד היה נראה לי "מגניב" למות באותו תאריך כמו היום הולדת ואז על המצבה יהיו כתובים שני תאריכים זהים רק עם שנת פטירה שונה. לבסוף שמעתי את אחותי יוצאת מהחדר וחוטפת אותי מידיו של אבי. הם התחילו לצעוק אחד על השני אבל כבר לא זכרתי את זה כי התעלפתי. מאותו יום אבא שלי דאג להתרחק ממני אבל הקשר בין אחותי לביני לא השתנה.

הפכתי לילדה עצובה שכל מה שהיא רצתה לעשות זה למות. כששאלו "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?" תמיד עניתי שהייתי רוצה להיות מתה או קבורה. היה נראה כאילו זה לא הדאיג אף אחד. בכיתה ד' התחלתי לחתוך ורידים, בגלל שמישהו אמר לי שזה הפתרון אם אני רוצה למות. אהבתי את זה, המשכתי לעשות את זה. לפעמים אני מתפתה לעשות את זה שוב ואולי הפעם יתמזל מזלי ועשים קץ לסיוט הזה שאני חיה בו.

לפני כשנתיים וחצי ביליתי את הקיץ במוסד בריאותי לחולי נפש בחול בגלל שאחותי שמה לב לצלקות שעל הזרוע שלי והחליטה לספר להורים. לפחות שם קיבלתי עזרה. זה לא היה הרבה אבל זה ייצב אותי. החלטתי שאני צריכה להתחיל לבקש עזרה בעצמי ופניתי ליועצת שבבית הספר שלי. סיפרתי לה על הרגשות שלי ונסיונות ההתאבדות הכושלים שלי. היא לא עשתה עם זה כלום ושוב הרגשתי לבד בעולם.

אתמול או שלשום עשיתי את זה שוב, חתכתי. אבל לא כדי למות אלא כדי להרגיש את הכאב הזה שהתגעגעתי אליו כל כך. אז היי, אני סשה בת 16 ואני מזוכיסטית.