יציאה מארון

כבר עברו 15 שנה מאז הכל התחיל. 

טוב, לא הכל התחיל אז, זה בעצם התחיל הרבה לפני, אך רק בנקודה זו העניין התחיל להתברר.

לאט לאט אני מפנים שמלהיות הסנטר, מלך הכיתה, אני הופך להיות נער שוליים שנדחה אל הספסל הקבוצתי.

אני שקוף. אף אחד כבר לא שם לב לחסרוני. הלו?!

אני רוצה לצעוק, אך מצד שני אני לא רוצה שאף אחד ידע. אני חייב להראות מושלם.

בעצם, את כל כוחותיי הנפשיים אני מקדיש למען המטרה הקדושה שכולם יחשבו שאני עדיין… מה הייתי בעצם? באמת הייתי מושלם?

האם באמת הייתי מרכז העולם או שרק דמיינתי? למה אני כל כך מתקשה לקבל שאני כבר לא השמש בגלקסיה? או חושב שאני כזה?

אז לפתע אני מסתכל אחורה ומביט במראה וקולט שאני כבר לא מה שחבשתי שאני, ואני מתבלבל ולא מבין איך, למה ומתי לעזעזל זה קרה?

ובוא בעת איני יודע מי אני. מה ממלא אותי ומה עושה לי טוב. אני שואל את עצמי את השאלה שוב ושוב, האם פעם באמת הייתי שמח?

האם כל מה שצץ והתפרץ מנפשי ישב שב וחיכה לבקוע מהביצה, או שמא משהו השתבש במהלך חיי? ואם כן, אז מתי בדיוק? מתי?

כשאני רואה את עצמי ממבט חיצוני אני מדמיין ילד מפוחד, יושב עם רגליים מכופפות תחת שמיכת פוך עבה, נשען על אחד מקירות החדר האפל.

ראשו של הילד מורכן ארצה, ואיני יודע מה הוא חש יותר, פוחד או כואב (או אולי בודד).

והוא רוצה לצעוק ולומר לאמא, אבל אמא בכלל לא תבין. וכנראה עדיף שבכלל לא תדע! הכי חשוב שאף אחד א ידע!

אז כבר 15 שנה אני כך….

זו פעם ראשונה שאני פורק, וגם כישורי כתיבה אין לי כל כך, אך איכשהו זה זורם ודווקא מתחבר לי.

אולי עוד אבין דבר או שניים על עצמי דרך הבלוג הזה.

To be continue