גיליתי בגיל 25 שאני על הספקטרום האוטיסטי

הרגשתי לבד בעולם, וחסרת מטרה… חשבתי שאם אני יעשה איבחון שמוכיח שמגיע לי יחס שונה אולי אקבל אותו… אבל לא. אני רגילה, לא היו רואים את זה עלי אפילו, זה לא משפיע על כלום.. זה מה שאומרים.. שזה כלום.. עליי זה השפיע כל החיים. אני תמיד פחדתי שיגלו עליי. לא ידעתי מה ולא היה לי שם, ואני בעצמי לא ידעתי.. אבל פחדתי… ועכשיו הבנתי מה זה, מה השם, ושלא צריך לפחד… אבל זה כלום… ןבאמת זה כלום. לאבא יש אספרגר, זה כל כך ברור פתאום. והוא חיי את כל חיו בלי איבחון, ובלי הכרה… וזה גם לא מעניין אותו .. אבל הוא הסתדר בחיים. וסבא וסבתא שבכלל שרגו שואה והתחבאן בגיל 20 במרתף. אז אני על הספקטרום, נו ו? סו פאקינג וואט? 

תמיד הרגשתי לבד וחשבתי שאולי זה יתן מענה. פיתרון.. אבל לא.  אין לי חברים. חברה פה ושם שפעם בחודש במיקרה הטוב בודקת שאני חיה. ואני יכולה להעלם מחר ואף אחד אפילו לא ישים לב. אמא אבא והאחים יהיו עצובים, אבל אני חושבת שמתישהו יעבור להם.. חוץ מהם לא חושבת שזה ישנה כל כך למישהו את החיים. אםילו החתולה שמצאתי יכולה להסתדר עם אמא ואבא, קצת נאחס אבל לא נורא.. אפשר להסתדר. ואז אני נזקרת בבוג'ק, ובסוקרטריאט, ובשיר 

The view from half way down.

ואני יודעת שאין לי אומץ לעשות שום דבר… אבל גם החיים לא מפיקים כלום… אז אני חיה את החיים. אפילו לא חיה… אני לא חייה.. אני פשוט נושמת. מעבירה עוד בוקר.. ופשוט מתפללת שתקרה תאונה… כי מה כבר נשאר