זה מתחיל איפשהו….לא?

מידי ערב אני מנסה לא להזניח את עיניין המדיטציות שלי (תצחקו אבל זה עוזר) ותוך כדי שאני עובדת על החלמה עצמית פיתאום חזר אלי זיכרון מסויים מתקופת חטיבת הביניים שלי…ואם להיות ספיציפית, אותו היום שבו איבדתי את המוטיבציה שלי לעשות ספורט (משהו שמאוד אהבתי) היום שבו  קיבלתי את הפניקה והחרדה והביטחון העצמי שלי התחיל להתפרק לגמרי, איבדתי את הגזרה שלי והתחלתי לאכול יותר ממתקים, כי סוכר עושה טוב במוח אבל רע בגוף.

הייתי אופטימית להיות במקום חדש אבל נתקלתי באנשים שיש להם ביטחון עצמי מאוווווודדדד גבוה, וזה היה בית ספר בקיבוץ שבו כולם הכירו את כולם אבל אני הייתי בחורה עירונית שלא מכירה שם אף אחד.

והפכתי ברגע אחד מבחורה של אוהבת ספורט למישהי שמעדיפה לשבת בצד. כי היו שם בנות שהשתתפו בטריאטלון והן היו בכושר חבל על הזמן אז הן תמיד היו דומיננטיות בשיעור (לא אומרת שהן היו רעות) אבל הייתה להם נוכחות גדולה. זה גרם לי להרגיש עוד יותר קטנה.

גם הייתי מבחוץ ולא הכרתי אף אחד (הרגשתי כמו נדחפת) וגם היו אנשים שהציקו לי שם (הכרתי אותם אבל כשעברנו לאותו בית ספר, פיתאום הם נהיו מאוד מגעילים אלי).

מצאתי את עצמי במקום שאני לא שייכת אליו וכמובן הצרות שבבית….

השילוב של השתיים הכניע אותי לגמרי, הדיכאון והחרדה בעטו בי כל כמה דקות. פיתאום כל האישיות שלי מתעוותת לי נגד עיניי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות, כי אז לא ידעתי על כל העיניינים האלה ולא היה לי עם מי לדבר או עם מי להתייעץ, אז בלעתי את הגזר דין וסבלתי בשקט. איבדתי את הקול שלי ואיבדתי את הנוכחות שלי, הפכתי לילדה השקטה שלא זזה. הייתי כמו רוח רפאים. היו ימים רצופים שפשוט לא דיברתי כי לא היה לי עם מי או על מה. ומתי שכן דיברתי, גמגמתי.היום אני עובדתי על עצמי, אבל דבר אחד שעדיין מחזיק בי זאת התשישות הנפשית- אני תמיד מרגישה עייפה וחסרת אנרגיה.

מה הפלא?! אחרי שנים של התעללות נפשית מצד משפחתי ומה שקרה בבית הספר. ספגתי ושרדתי וזה לקח לי את כל הכוח.

הרגשה נוראית של אין כוח לעשות את הדברים שעושים לי טוב.

לנגן בגיטרה, ללמוד שפה חדשה, לעשות פעילות גופנית, לכתוב רומן או פשוט סיפור….

הרבה פעמים אני רוצה לצעוק "תראו מה עשיתם לי" אבל בסופור של יום  זה לא יעזור, עכשיו זה ביני לבין עצמי.