אני לא המשיח ולא קניתי מרצדס

שלום לכולם, 

אתחיל בכמה עובדות יבשות, אני בן 35 בזוגיות עם גבר כבר המון שנים, לא גר בארץ ומאז הנעורים מאובחן כבעל נטיות דכאוניות, ברגעי השפל היו מצטרפים לאבחנה גם "בעל נטיות אובדניות", אבל אני הרבה פעמים הרגשתי שלמרות החזות המלנכולית הבעיה שלי היא שאני פשוט אוהב את החיים יותר מדי, רוצה למצות כל דקה בחיים שלי עד הסוף להישאר הילד עם מליון החלומות שאני ובכל רגע שזה לא מתאפשר, אני נשבר, כנראה שהתחושה הזו שתמיד היתה לי כבר תואמת יותר את האבחנה החדשה שקיבלתי, "מאניה- דיפרסיה"  שהתפרצה אצלי בילדות המוקדמת.

ואני בוחר בכוונה להשתמש במאניה-דיפרסיה ולא דו-קוטבי, אם כבר יש לי הפרעה שגורמת לחיים שלי להרגיש כ"כ דרמתים וסוערים (גם אם זה רק בראש שלי) אז אני רוצה גם שהשם של ההפרעה ישקף את הדרמה, שאני אוכל להרגיש את האש של המאניות והתהומות של הדיפרסיה, ולא שם זהיר ומכובס כמו "דו-קוטבי" שגורם לי לדמיין רק פינגוון מפוהק על קרחון שאין לו ולי שום דבר במשותף.

עד הרגע שהבנתי שיש לי מאניה דיפרסיה הכרתי את "המחלה" בעיקר מסרטים וכמה מאמרים אקדמאים שיצא לי לקרוא בלימודים, וזה השאיר אותי רק עם הדימוי הידוע, של מישהו שמחליט פתאום שהוא המשיח, או שהוא מחליט לקנות פתאום מרצדס בלי קשר למציאות, ואני אף פעם לא חשבתי שאני המשיח או קניתי מרצדס אז בכלל לא עלה בדעתי שזה מה שיש לי, אבל עכשיו אני מתחיל להבין שלמאניה דפריסיה יש הרבה פנים ויש בה הרבה מעבר להתקף הפסיכוזה הידוע לשימצה, וחלק מהפנים האלה אולי לא מספיק דרמתים כדי לשמש נושא לסרט אבל הם בהחלט מספיק דרמתיים כדי לשבש את החיים שלך מהיסוד. 

ובמקרה שלי אני באמת מרגיש שחוסר המודעת הזו הובילה לזה שבמשך שנים טופלתי לא נכון וקיבלתי כדורים לא נכונים.

ובגלל שאצלי זה התפרץ בשלב מוקדם של הילדות אז זה לא שפתאום היה שינוי דרמתי בצורת החשיבה או ההתנהגות שלי, תמיד הייתי בחוסר סינכרון עם שאר העולם, פעם מהיר מדי, פעם איטי מדי, אבל תמיד שונה. 

יכול להיות שזה מה שגורם לצורך שלי לשתף יותר מהסיפור שלי, מה שלא מאפיין אותי, כי האינסטינקט הטבעי שלי הוא תמיד להסתיר הכל. אבל אני מרגיש שזה חשוב שיהיו כמה שיותר סיפורים שם בחוץ, של אנשיים אמיתיים, סיפורים אמיתיים, ולא רשימות של סימפטומים או סצינות קולנועיות( ואולי גם זה חלק מהשיגעון גדלות שגורן לי לחשוב שלסיפור שלי יש משמעות כלשהי) 

בכל אופן, ייקח עוד חודש וחצי לפחות עד שהטיפול הפסיכיאטרי שלי יתחיל, וכרגע אין לי הרבה מה לעשות מעבר ללהוציא את כל המחשבות שלי, גם אם אף-אחד לא יקרא אותם, לפחות זה משחרר וכנראה שיהיה גם מעניין לחזור לזה אחרי הטיפול ולראות אם משהו בהלך המחשבה שלי משתנה

בגלל שאני הפכפך מהרגיל ועדין מתרגל ולומד את האבחנה, אני מזהיר שיכול להיות שאעלה הרבה דעות ומסקנות סותרות ואני לא מבטיח קו עלילתי רציף, אבל זה מה שיש:)