יום יום – יומן קורונה

היום התחיל היום השביעי בבידוד. לכאורה מעצר בתנאים טובים – חדר מרווח עם מקלחת צמודה, מיטה זוגית לעצמי, טלוויזיה, מחשב, טלפון, ארוחות שמגיעות עד הדלת ומידי פעם יציאה לחצר. אז למה לכאורה? כי הכל לבד – אין עם מי לחלוק חוויה של משהו מצחיק שיש עכשיו בטלוויזיה, בדיחה טובה שקיבלתי בווצאפ או את האוויר הנעים בחצר.

וגם עם התחושות הלא נעימות צריך להתמודד לבד.

אני שומעת את המשפחה מעבר לדלת. עכשיו הם מדברים, צוחקים, מתווכחים, שומעים מוזיקה, רואים טלוויזיה, אוכלים – עושים המון דברים ביחד. ואז מתחילות לצוץ אצלי מחשבות – הם מסתדרים מצויין בלעדי, אני מיותרת, שכחו אותי. אין לי שליטה על המחשבות האלו, אני מנסה להסביר לעצמי שאין אמת בדבר, שזו רק אשליה שיש לי בגלל הבידוד אבל הקולות הפנימיים לו מרפים.

פתאום אני לא שומעת כלום מעבר לדלת וחושבת –  הלכו לישון- לא אמרו לי לילה טוב – לא אוהבים אותי. הדמעות כבר מתחילות לחנוק לי בגרון אבל אז אני מציצה מהחדר ומגלה – הם בסלון ובסרט יש סצנה שקטה. 

חמש דקות אחר כך הסרט שלהם נגמר ואחד אחד, בדרך למיטה, הם מפריחים לדלת שלי לילה טוב ואני מתחילה להרגע.

לא טוב האדם לבדו זו לא קלישאה.