כמה מילים על חייו ומותו של רוני פינקוביץ' שבחר בהמתת חסד

בשבוע שעבר פורסם שהשחקן והבמאי רוני פינקוביץ', שהתמודד עם טרשת נפוצה מזה למעלה משלושה עשורים והיה מרותק לכיסא גלגלים, בחר לפנות להמתת חסד בשוויץ וכך סיים את חייו.

סיפור ההתמודדות של רוני תמיד נוגע לי בבטן. למעשה, רוני הוביל לכך שאהיה פסיכולוג במרכז לטרשת נפוצה בשיבא, ומהיום שנכנסתי במרץ 2008 ועד היום זו האוכלוסייה העיקרית שבה אני מטפל, אותה חוקר ולה כותב.

לפני ששובצתי לתפקיד, הייתה שיחה והערכה עם הפסיכולוגית הראשית של שיבא, פרופ' דנה מרגלית, בה כל אחד סיפר על תחומי העניין שלו והיא שיבצה כל סטודנט למחלקה המתאימה: כוויות, שיקום, מרכז הלב, אונקולוגיה וטרשת נפוצה. בסוף נותרנו שני סטודנטים עם מקום אחד באונקולוגיה והשני במרכז לטרשת נפוצה.

שנינו אמרנו שהיכן שצריך אותנו – לשם נלך. לשנינו היה ידע זהה בתחום האונקולוגי (רוב הדוגמאות והלימודים בפסיכולוגיה רפואית מתמקדים במחלת הסרטן) וכששאלה "מה אתם יודעים על טרשת נפוצה?" החבר שלי אמר שהוא אינו מכיר את המחלה, ואני אמרתי שלאחרונה הייתה כתבה במוסף "7 ימים" בה ראיינו את רוני פינקוביץ' והוא סיפר על התמודדותו עם המחלה וכיצד בחר להפסיק להסתירה. אמרתי שזו מחלה מרתקת ואני חושב שלפסיכולוג רפואי יש הרבה מה לעשות שם. פרופ' מרגלית קלטה את הניצוץ בעיניים וקבעה שלשם אשובץ.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם רוני ולהתרשם מאיש חכם וחד שיש המון מה ללמוד ממנו. כמובן שלא הייתי הפסיכולוג שלו, אחרת לא הייתי כותב את הדברים.

היום אני מצטער שלא סיפרתי לו שבגלל אותו ראיון התחלתי להתעניין במחלה וממשיך להעמיק בה עד היום. הלקח שלי הוא שאם יש לכם משהו טוב להגיד למישהו אחר, אל תחכו להזדמנות המתאימה, אמרו לו בפעם הבאה שתיפגשו. מי יודע מתי ואם תהיה הזדמנות נוספת.

לא מקרה טיפוסי

במחלת הטרשת הנפוצה יכולים להופיע מגוון סימפטומים ברמות חומרה שונות, בעוד רוב האנשים עם טרשת נפוצה חווים התקדמות איטית והפוגות מן המחלה, לצערנו רוני פינקוביץ' חווה מהלך מחלה חמור וקיצוני. רוני פינקוביץ' הוא חולה ותיק אשר מחלתו החלה ואובחנה עוד בתקופה שלא היו תרופות לטרשת נפוצה. כיום המצב הוא אחר לגמרי, עם מגוון טיפולים רחב ויעיל שמצליח למנוע התדרדרות ולשפר את איכות החיים. היום מושקעים מאמץ ומשאבים רבים בתחום המחקר ואנחנו לקראת תרופות מתקדמות יותר, שימוש בתאי גזע וטיפולים שלא רק יעכבו את התקדמות המחלה, אלא גם ישפרו ויעזרו לתקן את הנזקים שנוצרו. קיימת תקווה רבה בטיפולים הקיימים והעתידיים לטרשת נפוצה, כך שסביר להניח ולו רוני פינקוביץ' היה מאובחן רק היום, מצבו היה אחר לגמרי.

מסירים את הטאבו  

מותו של רוני בהמתת חסד לבחירתו, מעלה סוגיות טעונות שיש לי לגביהן עמדה ברורה, אם כי אולי לא פופולארית.

עמדתי לגבי המתות חסד התגבשה ב-2011. באותה שנה הצגתי בפינלנד מחקר שערכתי עם הצוות בשיבא, על תקווה בקרב אנשים עם טרשת נפוצה. באחד הערבים ישבתי עם רופאה שהייתה אחראית במרכז לטרשת נפוצה בבלגיה על המתות החסד (המרכז המפורסם נמצא בשוויץ, אך יש גם אחד בבלגיה). בבלגיה המרכז לטרשת נפוצה הוא בית חולים גדול שכולו מוקדש לטיפול בטרשת נפוצה ויש בו אלפים רבים של מטופלים.

היא סיפרה לי על התהליך המכבד, בו אנשים שמגיעים למצבי קיצון יכולים להגיש בקשה שנדונה בוועדה שכוללת אנשי מקצוע רלוונטיים ובהם נוירולוג, פסיכיאטר ופסיכולוגים, אשר מתכנסת מספר פעמים לדון בכל מטופל. במקרים בהם הוועדה מחליטה שהם מתאימים להמתת חסד מתבצע תהליך מסודר.

בזכות התהליך הזה הרצון למות אינו טאבו. מי שמרגיש שסובל ולא יכול יותר, לא צריך להיות לבד ולהסתיר את מחשבותיו שבמקומות מסוימים נחשבות ל"אסורות". מי שמסתיר ולא יכול לדבר על הסבל, יהיה עוד יותר במצוקה ועלול לבחור לפתור זאת במעשים אימפולסיביים שיותירו נזקים כבדים בו ובסביבתו.

אותה רופאה סיפרה לי כיצד הצילו חיים בזכות התהליך, כי אנשים שהיו עושים מהלכים פזיזים שאין מהם חזרה, ישבו ונעזרו באחרים וגילו שלפעמים יכול להיות להם טוב יותר וחזרו בהם.

לפנות לעזרה

מקרים קיצונים של התדרדרות גופנית וסבל במחלת הטרשת הנפוצה, הם כאמור מאוד מאוד נדירים, אך הם עלולים להתרחש. הלוואי ובעולם לא היה סבל גדול שמוביל אנשים לבחור למות, אבל ברגע שאנחנו מבינים שמצבים נדירים וקיצוניים כאלו קורים – טוב שנאפשר להם מסלול תומך ומכבד.

אני מאמין שמי שמגיע למצבים הללו ורואה במוות כפתרון טוב שיקבל עזרה וליווי, כדי שגם הוא וגם סביבתו יהיו בטוחים שזהו הפתרון הטוב ביותר אליו ניתן להגיע.

כל מי שמרגיש מצוקה גדולה וחושב על המוות כפתרון, כדאי שיפנה לפסיכולוג או פסיכיאטר כדי שייעשה הכל כדי שירגיש טוב יותר, והכי חשוב, כדי למנוע מעשים קיצוניים פזיזים.

אם היה הדבר תלוי בי, גם במדינת ישראל צריך לקום גוף שיהיה אחראי על המתות החסד. אני יודע שהדת וההיסטוריה שלנו מקדשות את החיים ורבים רואים בכך חטא, אבל לדעתי קדושת החיים קוראת גם לא לתת לאדם לסבול יותר ממה שהוא מסוגל.

מי שיכול להחליט זה רק המטופל עצמו תחת הליווי והבקרה המתאימים, בתהליך איטי, מקצועי, מכבד ומעניק תקווה שהסבל אכן יסתיים.