הנאים החיים בעיניך?

האם אני במקום טוב יותר מהפוסט הקודם? התשובה הקצרה- כן, והנה התשובה הארוכה- 

בעצם קודם סיפור קטן, (עלול להיות טריגר) בגיל 20 כמה חודשים אחרי שהשתקמתי מהדיכאון הגדול שלי, חברה של אמא שלי שהתפרצה אצלה מאניה דיפרסיה, היתה באפיזודה קשה של דיכאון, יום אחד החברות של אמא שלי החליטו להביא אותה לשיחה איתי, כאחד שהצליח להתגבר על הדיכאון, היה לי מאוד לא נוח עם התפקיד, אומנם הצלחתי לחזור לחיים אבל כבר לא הייתי אותו אדם' הלב שלי היה מצולק לגמרי. אז הצלחתי להגיד כמה דברים מנחמים על זה שיש עתיד אחרי הדיכאון, אבל לא הצלחתי לשווק את החיים בהתלהבות ובטח שלא להגיד את המשפט "החיים יפים, אפילו אחרי דיכאון", קיוויתי שאולי דווקא הכנות שלי תצליח לחלחל קצת.

חודשיים אחרי היא התאבדה וזה זיעזע אותי לגמרי, הרגשתי שאני האשם היחיד במוות שלה, כל כך כעסתי על עצמי, שאני כל כך מרוכז בעצמי עד שאפילו בשביל להציל חיים של בן אדם אני לא מסוגל להגיד "החיים יפים", שבועות אחרי הייתי מתעורר בבהלה מהשינה כי הרגשתי שהרוח שלה עומדת ליד המיטה ובוהה בי בכעס על זה שלא עזרתי לה. ברור לי שזו האשמה עצמית נרקיססטית לגמרי וסביר להניח שהשיחה איתה כשהיא בדיכאון עמוק עניינה לה את קצה הציפורן אבל עדיין לא הצלחתי לשחרר  את זה ממני. 

וגם היום, שנים אחרי גם את הילד המבוהל שבי אני לא מסוגל להרגיע במשפט  "החיים יפים, יש בשביל מה להתאמץ", אפילו שהוא זקוק נואשת לקמצוץ האופטימיות הזו. 

בכל אופן, כמה מסקנות מהמשבר הקצר הזה, חוץ מזה שהשינויים במינון של הכדור עושים לי בלאגן- 

– אני הרבה פעמיים מאמין שאני כל כך לומד ניסיון בדיכאון שבפעם הבאה שהשחור שחור יגיע אני כבר אדע שהוא זמני ומעוות הכל, אבל לא, גם בפעם המליון שהוא מגיע הוא עדיין מרגיש כאמת לאמיתה 

– הטריגר לכל המשבר הזה הוא כנראה העובדה שאני במליון טיפולים (פסיכולוגית, פסיכיאטרית, קבוצת תמיכה) וכולם מדברים על העתיד. מה יהיה, מה אעשה, מה התוכנית שלי  ואני מסתכל עליהם בעני עגל והדבר היחיד שאני רוצה להגיד זה, "חמודים, לא קראתם בחוברת ההוראות שלי שאסור להזכיר בשום מצב את המילה עתיד?".  אז העתיד הצליח  להתגנב למערכת שלי ואיים עליי שהוא מתכוון להיות מאוד עגום אם אני לא אתעורר וזה גם מחדד לי ישר את אלף הטעויות שעשיתי בעבר שלי וממשיך לעשות בהווה והכל יחד גרם להתפרקות (כנראה שלהתפרק יותר קל מלהתעורר)

במשך השבוע כבר הצלחתי לנקות  את המחשבות על העתיד מהראש, עשיתי ניקיון פסח, סילקתי כל פירור עתיד מהגוף שלי, אני כשל"פ. ברור לי שאני מרמה את עצמי ואת העולם, אבל זה מאפשר לקיים את התפקוד המינמלי שלי כרגע, אז שיהיה, ההווה שלי לא מאיים בשלב זה, יש לי את כל הלגיטימציה לא לצאת מהבית  ואני מקבל תשלום קורונה מהמדינה בלי שאצטרך לעשות כלום.

אבל אני עדיין יכול לשמוע את הצפירות של רכבת העתיד הדוהרת לעברי, וכל צפירה הופכת לי את הבטן ואין לי שום דרך לברוח מהמסילה שלה. 

– אין לי בעיה לשתף בדברים שאני עובר, טיפה אחרי שהם קורים כשאני כבר הופך אותם לשיר או איזה פוסט פואטי, אבל לשתף בזמן אמת את הכאב הגולמי זה מאוד קשה לי, תודה שהייתם שם, זה עזר מאוד. 

ואסיים בקלאסיקה מסוף האייטיז שמתאימה כאן, שיר שלרגע משתדל להיות אופטימי אבל העצב נוזל בין השורות שלו