להיות מכונס בעצמי

עד לפני כמה שנים, חשבתי והרגשתי שלהיות מסכן, חולה נפש, עם כל החסרונות, יש בזה גם כייפים

עושים בשבילי הכל, מתייחסים אלי כמו אדם מיוחד, כאילו למדתי והוצאתי תואר… גם משלמים לי…

כל הזמן שואלים לשלומי, הרבה מאוד תשומת לב, אני לא צריך לעבוד קשה, והכל מובן והכל בסדר.

רעייתי שתחי' טיפלה בילדים שהרי אני לא מרגיש טוב… הכל נעשה ואני צופה, ומעניין אותי רק אני… כולם מכסים אותי, ואני מכונס ונבלע ביניהם.

עד שרעייתי היקרה החליטה לעשות לזה סוף, בהתייעצות עם אנשי מקצוע…

היא מתייחסת אלי רגיל לחלוטין, דרישות רגילות, אין שום התחמקויות בגלל המחלה, אני צריך לעזור לה לטפל בילדים, להלביש, להשכיב, לספר להם סיפור לפני השינה, לסדר דברים שמתקלקלים בבית, לדאוג שהבית יתפקד, ומה אני יכול לעשות?

פתאום גיליתי שיש בי כוחות לעשות דברים גם תוך כדי דכאון, ואפילו דברים מורכבים. אני מסוגל לצאת מהבית לקנות דברים, או ליזום שיחה עם מישהו שצריך

אני מרגיש שהמצח שלי מתכווץ לפעמים כשאני בדכאון, וצריך לעשות משהו שלא בא לי, לא נעים לי איך יראו אותי, אבל אין לי ברירה אני עושה, והדבר נעשה. וזה מפליא אותי שבעצם הדכאון זה חומה גדולה, אבל היא לא אמיתית, אפשר לפעמים להתעלם ממנה ולהתקדם

עד היום הרבה דברים אני דוחה, ולא עושה. אני לא יודע אם זה בגלל המחלה שלי, או עצלות או דחיין.

הסבל שלי בהתחלה היה גדול מאוד, לא ידעתי איפה לשים את עצמי, כי תמיד השתמשתי במחלה במודע ושלא במודע, והייתי מאוד עצלן [לא שעכשיו אני חרוץ…] ופתאום אני צריך להזיז את עצמי נגד מה שבא לי.

אני לא יגיד שאני מעדיף את המצב הראשון, אבל גם אני לא יגיד שכייף לי עם מצבי כעת.

רק שאני יודע שמצבי כעת הוא יותר נכון עבורי, וככל שאני יותר עסוק, פחות מעניין אותי אם אני בדיכאון, או אם כייף לי, פשוט אין לי זמן להתעסק בזה, אולי זה באמת הפתרון לדכאון, תעסוקה, ולחשוב חוץ מעל עצמי כל הזמן, גם על דברים אחרים…