לעזוב את האוהל

קצת יותר משבוע שאני יותר טוב, אני מבלה פחות ופחות באוהל המאולתר שבניתי במיטה, שוב בא לי לעבוד על הפרויקטים שלי, אני יותר מפויס עם המוזות ועם עצמי.

אני בספק אם זה הכדור החדש, אני עדין לוקח אותו במינון של אוגרים(2 מ"ג), אולי הכדור הראשון נזכר לעבוד כמו שצריך סופסוף. או שזה סתם עוד גל חולף ובעוד שבועיים בדיוק, שוב אכתוב פוסט שהחיים שחורים משחור וארגיש פתטי ולא עקבי. אני לא אוהב כשאני לא יודע לשים את האצבע על מה גרם לשיפור, זה גורם לי לפחד ששוב אני נופל שבי באשליות של הכימיה ההפכפכה במוח שלי, בגלל זה חיכיתי עם הכתיבה, מעבר לזה שלא ממש היה לי חשק לכתוב משהו הרבה זמן, אבל בסוף הבנתי שאם אני אחכה לדעת שהשיפור ודאי או מאוד ברור ומובן לי אז כנראה שלא אכתוב שוב בחיים. 

אבל מעבר לזה, מצבי הרוח שלי תמיד היו כל כך שברירים, בועות סבון קטנות שאין לי שום אומץ להעמיד במבחן. ולכתוב מילים כמו, "אני שמח", "כיף לי", "אני מוצלח" זה לגמרי להעמיד במבחן. המילים האלה מרגישות לי כמו מחטים מחודדות שיכולות לנפץ מצב רוח טוב בשנייה ולהזכיר לי כמה אני רחוק שנות אור מהאושר ולמלא אותי בריקנות. 

אז רק מטעמי בטיחות אני מבהיר (לעצמי), אני לא מאושר, רק קצת יותר טוב לי. אני לא מוצלח אבל זה בסדר לשנוא את עצמי פחות. 

עוד משהו שקצת מעיב על התחושה הטובה זה שאני מרגיש ששחררתי רסן לחלוטין עם אוכל, במיוחד בערבים, אני זולל כמה סוכר שבא לי כדי לשרוד אותם, והמחשבה על "אושר תלוי סוכר" מייאשת אותי מעט. כנראה שגם עליתי קצת במשקל, שבאופן אוביקטיבי זה לא נורא כי הייתי רזה מדי, אבל באופן לא אוביקטיבי זה מרגיש די נורא. 

ארחיב בפוסט אחר על הפרעות האכילה שכנראה יש לי למרות שאני לא מודה בזה, וגם בהן למאניה דיפריסיה יש תפקיד מרכזי, אבל בינתיים אגיד שאין לזה קשר לאיך אני נראה. הידיעה שאני יכול להרעיב את הגוף שלי נתנה לי תחושה שעל דבר אחד בעולם הזה יש לי שליטה מלאה ופתאום גם את השליטה הזו אני מאבד. חוץ מזה מאוד אהבתי להסתכל על עצמי בפרופיל במראה ולראות שאני דקיק לחלוטין, אני מבלה כל כך הזמן בתוך הראש שלי, עד שאני מנותק לחלוטין מהישות הפיזית שלי ולפעמים אני שוכח שאני לא רק אסופת מחשבות שנודדות להן בחלל, אלה שיש גם גוף פיזי שמשתייך אליהן ומתהלך בעולם הזה. 

ובגלל זה כשהייתי מסתכל במראה ורואה שאני לחלוטין דו ממדי, זה היה מרגיע אותי, הרגיש לי שיש הגיון בעולם ובמקום שאני תופס בו ועכשיו אני מסתכל ואני קצת פחות דו ממדי וזה לא ממש נעים לי, אבל אולי הגיע הזמן להפנים שאני אמור לתפוס נפח בעולם הזה, זו זכות שמגיע לי. 

בכל אופן, די להרוס את המסיבה, יותר טוב לי, יאיי. 

(לכתוב על הפרעות אכילה הקפיץ לי לראש שיר שנכתב על זה ושלא שמעתי שנים,  שיר קטן עדין ושברירי אבל העדינות שלו רק מחדדת עד כמה הנושא הזה כואב והרסני, הרס איטי ושקט.  Queen Adreena – My Silent Undoing   )